בראשית שנות החמישים, יצא הסופר אמנון שמוש לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל.
לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. ולקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.
הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".
את הווידוי הכואב הזה סיפר אמנון שמוש בהרצאה שנשא השבוע בכנס האקדמי של "יובלים", שעסק בסוגיה: "יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?" הוא אמר בדבריו, שהגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.
שמוש טוען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים בהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. מאחר ולא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.
****
בפסח האחרון השתתפתי בסדנה תלת-יומית בקיבוץ מעגן מיכאל. חדר האוכל של הקיבוץ גדול ומרווח, האוכל טוב, המבחר עצום. המבחר כולל, בין השאר, סטייק לבן, כלומר בשר חזיר. קשה היה למצוא תבשיל שאין בו חמץ. לצד הלחם היתה גם מצה, למי שזה חשוב לו.
הופתעתי, לא חשבתי שיש עוד חדרי אוכל כאלה היום. וזה בהחלט הפריע לי. וניסיתי לברר עם עצמי, למה זה הפריע לי. הרי כשאני מבקר בבית פרטי המגיש חמץ בפסח, אין לי כל בעיה עם זה. אז מה ההבדל?
זה בדיוק ההבדל. חדר האוכל אינו בית פרטי, כי אם מרחב ציבורי. הטריפה הבוטה במרחב הציבורי של הקיבוץ, היא שהפריעה לי.
באורטל אין התרסה בוטה כזו. חדר האוכל אמנם אינו כשר, אך אינו טרף.
היום, כאשר אנו דנים בהכשרת חדר האוכל באורטל מסיבות כלכליות – יותר משאני תומך בכך מסיבות כלכליות, אני תומך בכך מסיבות עקרוניות. אני סבור שהמרחב הציבורי המשותף בקיבוץ, צריך להיות כשר. הוא צריך להיות נוח לכל החברים, לכל בני משפחותיהם, לכל אורחיהם ולכל יהודי המתארח אצלנו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
