הבלוג של אורי הייטנר

הסערות הפוקדות בימים אלה קיבוצים רבים סביב הסוגיה הבוערת של הקמת בית כנסת בקיבוץ, הן פן אחד שיש לו עוד ביטויים רבים נוספים, של תהיה וחיפוש דרך אודות מהותו של הקיבוץ, משמעותו וצביונו היהודי. לעתים נדמה, כאילו לאורך מאה שנות קיומו התנער הקיבוץ מזהותו היהודית, התבצר בנישה של חילוניות עקרונית ואנטי דתיות, ורק בשנים האחרונות, כחלק מהשינוי הגדול בקיבוץ, חלה בו התעוררות של רנסנס יהודי.

נכון שקיימת בעשרים השנים האחרונות תופעה משמעותית של התחדשות יהודית במרחב החילוני והתנועה הקיבוצית היא חלק ממנה, אולם האמת היא שלאורך כל שנות קיומו, הקיבוץ ניהל רומן סוער של אהבה / שנאה עם יהדותו. הקיבוץ הוא יצירה יהודית מאוד, מעצם שמו וערכיו, ולאורך השנים סוגיית יהדותו הייתה תמיד על הפרק, ביצירה התרבותית היהודית שלו, באורחות חייו ובהגשמת הציונות. התנועה הקיבוצית התחבטה בשאלות היחס למסורת ומעולם לא הייתה בה גישה מונוליטית אחידה בנושא זה.

מידי שנה, מקיים מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית במכללה האקדמית תל-חי, כנס אקדמי העוסק בנושאים הקשורים לתחומי פעולתו. השנה, הוקדש הכנס לנושא: "יהדות וקיבוץ – הילכו שניהם יחדיו?" השנה הכנס נעשה בשיתוף פעולה עם "יד טבנקין". ביד טבנקין פועלת זה שנתיים קבוצת חוקרים, בראשות פרופ' יובל דרור, העוסקת בסוגיה זו מהיבטיה השונים; ההיסטוריים, הסוציולוגיים והתרבותיים. התהליך הזה עתיד להניב שני ספרים שיאגדו את המחקרים השונים. הכנס האקדמי נתן במה לחוקרים להציג את מחקריהם.

פתח את הכנס ראש המועצה האזורית גליל עליון אהרון ולנסי, שדיבר על הקיבוץ כעל פאר היצירה של היהדות. יסודות הערבות ההדדית עליהם בנוי הקיבוץ, יצוקים ביהדות. הקיבוץ מבטא את היהדות ההומניסטית, ועלינו לחתור להגשמת אוטופיה יהודית הומניסטית. ולנסי הגדיר את הקיבוץ כבית כנסת אחד גדול ובכך רמז שאין דעתו נוחה מהקמת בית כנסת בתוכו. הוא הביע תקווה שהקיבוץ יהיה גם בית מדרש ללימוד היהדות ברוח נביאי ישראל.

את ההרצאה הראשונה נשאה מייסדת "יובלים" והמנהלת הראשונה, היום ראש החוג ליהדות במכללת "אוהלו", ד"ר רינה חבלין. כותרת הרצאתה הייתה "השיבה לדיאלוג עם המורשת – שיח בגליל כמקרה בוחן". רינה הגדירה את המסורת כדיאלוג בין תרבויות ובין הווה לעבר, והציגה את התפתחות היהדות מתקופת התנ"ך ועד ימינו כדיאלוג בין היהדות לסביבה הלא יהודית. היא התמקדה בעת החדשה, שהתאפיינה בחילון, בציונות ובמהפכה הסוציאליסטית והזכירה את הניסיון ליצור "אדם חדש" ואת אתוס "עולם חדש עדי היסוד נחרימה", שאפיין את הקיבוץ בעבר. היום, לנוכח המשבר בקיבוץ, צומח דיאלוג של הקיבוץ עם המורשת היהודית. בתופעת ההתחדשות היהודית בחברה החילונית, חברי קיבוצים תופסים מקום מרכזי מאוד. בסיום דבריה תיארה רינה את מקומו של מרכז "יובלים" בתהליך הזה, והתמקדה בתכנית "שיח בראש צעיר" המפגישה מאות צעירים לפני גיוס; חילונים, מסורתיים ודתיים, לשבעה מפגשי שיח והידברות.

טל אלמליח, בן קיבוץ שניר, דוקטורנט באוניברסיטת חיפה וחוקר ב"יד יערי" הרצה על הנושא: "להשיב את השכינה שגלתה" – זיקת "השומר הצעיר" לדת ולמסורת היהודית 1935-1982. אף שההרצאה התמקדה בעיקר בשנים הללו, טל הציג מניפה רחבה מיסוד התנועה ב-1911 (ולפי גירסה אחרת – 1913) ועד היום. מעניין היה להיוודע לתהליכים בתנועה המזוהה יותר מאחיותיה עם חילוניות עקרונית ואנטי דתיות. התנועה קמה עם זיקה הדוקה לדת ולמסורת, אך עם אימוץ המרקסיזם (1927) אימצה גם שלילת המסורת וההתייחסות לדת כאל אופיום להמונים. בשנות ה-70, עם התערערות הקולקטיביות הרעיונית ואובדן העוצמה של ההנהגה ההיסטורית החלו לעלות קולות אחרים, שהתעצמו בחשבון נפש אחרי המהפך הפוליטי (1977) ובאו לידי ביטוי במועצת הקיבוץ הארצי ב-1982, שעסקה בנושא התרבות הקיבוצית. היום, טוען טל, המחלוקת בתנועה על היחס למסורת – עמוקה וחריפה.

מוקי צור אמר שהחילוניות והאורתודוכסיה צמחו יחד ומאז הם תאומים. בכל אחד מן התאומים מצויים אותם זרעי עריצות, ושניהם נולדו מאותו משבר אמונה, שיצר קנאות. מוקי טען שהאגדה כאילו גורדון דיבר על "דת העבודה" היא עורבא פרח. בפרפרזה לדברי מרקס על הדת כאופיום להמונים קרא מוקי: "אל תעשו מהחילוניות אופיום". ההתחדשות היהודית בתקופה האחרונה צומחת מתחושת חלל ריק שיצר רעב וצמא למשהו גבוה יותר. "כדי להמריא, אנחנו זקוקים לשדה תעופה גדול יותר".

ד"ר מוטי זעירא, מנהל המדרשה ב"אורנים" הרצה על יהדות וקיבוץ בדמותו וביצירתו של הסופר דוד מלץ ואני הרציתי על "ניגון הלב" – קהילה של מסורת וחידוש בעמק יזרעאל.

לחמש הצגות המחקר, נוספה הרצאת אורח של הסופר אמנון שמוש, חבר מעיין ברוך. כבר בראשית דבריו הבהיר שמוש, שכאשר הוא אומר את המילה "קיבוץ", הוא מתכוון לקיבוץ הקלאסי ולא ל"קיבוץ הקפיטליסטי" שאותו "איני מכיר ואיני מוקיר". שמוש הציג את שני ידידי הנפש שלו, שיש ביניהם ריב, כיוון שכל אחד מהם מביט על הקצוות – הקיבוץ והמסורת. הקיבוץ קיבל מן הדת היהודית את האמונה הטוטאלית. הוא אימץ את המצוות שבין אדם לחברו, אולם עם השנים, בדומה לדת האורתודוכסית, העדיף את המצוות שבין אדם למקום, כאשר המקום הוא הקיבוץ; שם את הדגש על תביעת העבודה, על הכללים והתקנונים ולא על האדם. "התאכזרנו לחלש בשם הערך העליון של העבודה. הפכנו ממתקני עולם למתקני תקנונים".

חדר האוכל הוא בית הכנסת של הקיבוץ, אמר שמוש, וטען שיותר משהוא מיצר על אובדן השוויון והשיתוף, הוא מבכה את סגירת חדר האוכל. האוכל היה רק אמצעי למפגש הבינאישי והקהילתי. תרבות החגים הקיבוצית היא התרומה הגדולה ביותר של הקיבוץ לתרבות היהודית. היא חידשה מסורות והציבה אלטרנטיבה יהודית שלמה יותר למסורת הדתית.

שמוש אמר שההחמצה הגדולה ביותר של התנועה הקיבוצית בכל תולדותיה, הייתה כישלונה בקליטת העליה הגדולה מארצות ערב בשנות החמישים. קליטה כזו הייתה מרפֵּאת את פצעי הפילוג ומעלה את הקיבוץ על דרך המלך ובראש החץ של ההגשמה הציונית. ניתן היה לקלוט את העולים, אך מה שמנע זאת, הייתה החילוניות הבוטה של הקיבוצים. העולים המזרחיים לא היו דתיים אך הם היו מסורתיים, ולא יכלו לשלוח את ילדיהם לגנים שבהם מגישים גבינה עם נקניק ושזה התפריט בחדרי האוכל הקיבוציים.

יום העיון היה מרתק, מעשיר ומשאיר יותר סימני שאלה מסימני קריאה. סימני השאלה הם החומר להמשך תהליך הבירור הערכי והתרבותי בקיבוצים, באזור ובתנועה.

                                                                                                                                      * "על הצפון"