הבלוג של אורי הייטנר

לא חשוב כמה קראתי על השואה, כמה למדתי על השואה, כמה אני יודע (איני חושב שלמדתי הרבה דברים חדשים, שלא ידעתי, בסיור) – שום דבר אינו מכין לחוויה המטלטלת של ביקור בתא גזים או בקרמטוריום. את סערת הנפש שלי באותם רגעים, במחנה מיידנק, קשה לתאר.  

לבו של היום השלישי של המסע היה הביקור במחנה ההשמדה מיידנק, 4 ק"מ מלובלין. המחנה אינו חבוי בתוך יער, כמרבית המחנות, אלא הוא ממש סמוך לעיר. הוא לא הוסתר, אלא היה ממש גלוי. תחילה הוא קם כמחנה שבויים ואח"כ הוסב למחנה ריכוז והשמדה. 300,000 איש נרצחו במחנה, מחציתם יהודים. רבים מן היהודים נרצחו במסעות הרגליים מלובלין למיידנק. תנאי הקיום במחנה היו קשים ביותר, ההתעללות הייתה נוראית; התעללות לשמה. עבודות הכפיה לא נועדו, כבמחנות אחרים, לטובת המאמץ המלחמתי, אלא לעינויים והשפלה בלבד. רוב הנספים במחנה, נרצחו בהתעללויות וכתוצאה מתנאי החיים.

האנדרטה מחולקת לשניים, בשני צדי המחנה. בין שני החלקים עובר שביל, אך אנו לא הלכנו בו – ביקרנו בחלקה האחד של האנדרטה, משם נכנסנו למחנה עצמו ובתום הביקור במחנה הגענו לחלקה השני. החלק הראשון של האנדרטה הוא פסל מופשט ענק; מפלצת בטון ענקית ורבת עוצמה, היוצרת תחושה של איום גדול, בלתי נתפס, מעל כוחותיו ומעל יכולת הבנתו של אדם. לצד הפסל, ששה גושי אבן, מעין נרות נשמה גדולים, המסמלים את ששת המיליונים ואת שש שנות מלחמת העולם השניה.

יותר מבכל מחנה אחר, במיידנק נשמרו העדויות על תעשיית ההשמדה. שטח אחד מן המחנה נשאר ומשמש כמוזיאון, המתאר את החיים במקום (אם ניתן להגדיר זאת כחיים) ואת תהליך ההשמדה בתאי הגזים והשריפה בקרמטוריום. הביקור קשה ומזעזע.

בתום ההליכה לאורך המחנה, סמוך לקרמטוריום, מגיעים למצבה לזכר למעלה מ-18,000 יהודים שנרצחו בירי מכונות יריה ב-3.11.43, באירוע שכונה בידי הנאצים "חג הקציר"; טבח עליו הורה הימלר באופן אישי. המצבה נמצאת סמוך לשלוש בורות הענק של קורבנות הטבח.

ליד הבורות הללו, נמצאת חלקה השני של האנדרטה – המוזוליאום. מבנה בעל כיפה, ובתוכו הר של אפר הקורבנות. עליו כתובת בפולנית: "הגורל שלנו – אזהרה לכם". במקום זה ערכנו טקס. פתחנו אותו בשירת "הליכה לקיסריה" של חנה סנש ("אלי אלי"), "יזכור", קטעי קריאה הנוגעים למיידנק, קטע מתוך "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל ושירת "לכל איש יש שם".

המונומנט כולו קם ב-1969, בתקופת השלטון הפולני. אני חייב לציין את הפתעתי מרמת השימור והתיעוד של זכר השואה בפולין, באחריות ממשלות פולין לדורותיהן, כולל הממשל הקומוניסטי. בתודעתי, עד הביקור - פולין הקומוניסטית טשטשה את זהותם היהודית של הקורבנות והציגה את קורבנות השואה כחלק בלתי נפרד מהסבל הפולני במלחמה ובכיבוש הגרמני. להפתעתי, מצאתי מציאות אחרת; תיעוד של שואת היהודים, כאירוע ייחודי של השמדת עם. כמובן שהמגמה הזאת התחזקה לאחר שחרור פולין מן הקומוניזם.

הביקור במיידנק נמשך כשלוש – ארבע שעות, בשעות אחה"צ, והיה גולת הכותרת של היום.

****

היום החל בנסיעה מוורשה דרומה, לכיוון לובלין. בבוקר פגשנו את ויוטק, המדריך החדש. כאן אני רואה לנכון לצרף "אזהרת מסע" – איני ממליץ על חברת "טֶקֶס", שהפיקה את המסע. הובטח לנו שנקבל מדריכה דוברת עברית. קיבלנו אמנם דוברת עברית, אך ממש לא מדריכה. חפה מכל ידע בהדרכה ובתכני הטיול. המזל הגדול שלנו היה הימצאותו של שלום בלאייר, שהוא היסטוריון של יהדות פולין, והוא מילא את מקומה. יש לו ידע רב ויכולת נפלאה להרצות, אולם הוא אינו מדריך טיולים ובחלק מן האתרים בהם ביקרנו, הוא ביקר עמנו לראשונה.

בעקבות תלונתנו, החליף אותה היום, למרבית הימים שנותרו, ויוטק, מנהל החברה. הוא מדריך טוב, אך אינו דובר עברית. ההדרכה נעשית באנגלית במבטא פולני. לבושתי, האנגלית שלי (ולא רק שלי, מסתבר) רצוצה. וגם אם אני מבין בגדול את הסבריו וגם נעזר ביעל, אין הדבר דומה להדרכה, להבנה וליכולת להתעמק, בשפת אם. הוא מדריך טוב, אולם חסר לו הרקע היהודי שהייתי מצפה ממדריך במסע כזה. אני ממליץ למי שייצא למסע כזה, לבחור מראש מדריך ישראלי המתמחה בפולין, ביהדות פולין ובשואה, שיוכל להעניק הדרכה טובה ומשמעותית.

בדומה לנסיעה אתמול צפונה, גם הנסיעה דרומה הייתה בכבישים מהירים ורחבים. מסתבר, שתנופת פיתוח תשתיות התעבורה היא מחויבות של ממשלת פולין תמורת ההסכמה לאירוח טורניר היורו (יחד עם אוקראינה). פולין התחייבה לסלול 1,400 ק"מ, אך לא עמדה בלוח הזמנים והספיקה לסלול רק 800 ק"מ. סוגיה זו מעוררת ביקורת פוליטית חריפה על הממשלה. בכלל, התכונה בפולין, בעיקר בוורשה, לקראת משחקי היורו (בחודש הבא) נוכחת היטב. ראינו אתמול את האצטדיון המחודש. בסיורנו בוורשה העתיקה, נכחנו בצילום סרט תדמית לקראת הטורניר, וברחבי עיר - כרזות ופרסומות לקראת האירוע.

תחנתנו הראשונה הייתה בעיירה קז'ימיר; עיירת קיט קסומה על גדת הויסלה, בקרבת לובלין. גם לעיירה זו עבר יהודי עשיר – עד השואה, מחצית תושביה – 5,000 במספר, היו יהודים. בעיירה התקיימו חיים יהודיים תוססים – חיים פוליטיים (של המפלגות ותנועות הנוער הציוניות והבלתי ציוניות), חיי תרבות וחיים דתיים. העיר נחשבת למופת של אחוות יהודים ופולנים. עם זאת, אסור היה ליהודים להיות בעלי קרקע בעיירה, מה שמעמיד בספק את הגדרת המופת הזו.

תחילה עצרנו בבית הקברות היהודי. הנאצים החריבו את בית העלמין, עקרו את המצבות והשתמשו בהן לסלילת כביש. מאחר ואת הכביש סללו עובדי כפיה יהודיים, הם הניחו את האבנים עם הפנים כלפי מטה, וכך הם שמרו על הכיתוב שלהם.

לאחר המלחמה, שוב – ביוזמת השלטון הקומוניסטי, הוקמה במקום אנדרטה – קיר גדול ועליו, משני הצדדים, הודבקו שברי מצבות יהודיות. עניין אותי במיוחד הכיתוב על המצבות – כל הכיתוב עברי, בשפה גבוהה ונמלצת. לדוגמה:

"אשת חיל וצנוע[ה]

נפש יקרה וחשוב[ה]

במצוותיו נזהרה

בעֵדֶן תהיי נצורה".

וכך, בסגנון דומה, כל המצבות.

מבית העלמין נסענו למרכז העיירה, לכיכר השוק. ראינו את מבנה בית הכנסת ועליו לוח זיכרון לזכר יהודי העיירה שנספו בשואה, מלון "אחינו", "ייד ארט גאלריע". הסתובבנו בכיכר השוק וסביבה – אזור תיירות, גלריות, נגני רחוב ומסעדות. הלכנו על הטיילת היפה, לאורך נהר הויסלה.

ארוחת צהרים אכלנו במסעדה "בידָה" בלובלין. כל חיי הבוגרים אני מנסה לשווא למצוא חמיצת סלק המזכירה ולו במעט את החמיצה של אמי, אחד המטעמים האהובים עליהם גדלתי. היום, במסעדת "בידה", סוף סוף זכיתי להיזכר בטעם הערב (אך את הכיסונים = קרעפלאך, שבתוך המרק, אהבתי פחות).

ללובלין חזרנו לאחר הביקור במיידנק. מחר נערוך בה סיור מקיף. היום ערכנו סיור רכוב, בעיקר סביב עברה היהודי של העיר, שזכתה לכינוי "ירושלים דפולין". עצרנו לביקור בישיבת חכמי לובלין; אחת הישיבות הגדולות והחשובות בעולם, שהוקמה בשנת 1930 ופעלה עד השואה. את הישיבה הקים העילוי הצעיר הרב מאיר שפירא, שנפטר בשנת 1933, בגיל 46. הרב שפירא היה גם רב העיר לובלין וסמוך למותו נעתר להפצרות והסכים לכהן כרבה של לודג'. הוא הרב שייסד את מפעל קריאת "הדף היומי", הנהוג עד היום בכל העולם היהודי. ספרייתה המפוארת של הישיבה, שמנתה 15,000 ספרים ובהם כתבי יד נדירים וחשובים, הוצתה ונשרפה בידי הנאצים ב-1940.

לאחר שהתמקמנו במלון בלובלין, יצאנו לאכול ולבלות במדרחוב שבמרכז העיר. מרבית הבנים הלכו לפאב, לצפות במשחק גמר גביע אירופה לאלופות. הבנות ישבו בבית קפה. ואנו, האורטלניקים, ישבנו בנפרד בבית קפה. אני לא מחובבי הכדורגל ולא הייתי מבזבז ערב בצפיה בו, אך אשקר אם אומר שהצטערתי על תבוסת הגרמנים (בפרט כשבניי הם אוהדי צ'לסי).