הבלוג של אורי הייטנר

אני מודה, מאמרה של תמר רז "הקיבוץ תמיד היה יהודי" קצת שעשע אותי. משעשע לראות איך תמר מחממת את עצמה והתלהמותה גוברת ממשפט למשפט, ביוצאה בשצף קצף נגד אירוע... שאין היא יודעת דבר וחצי דבר אודותיו, ואף לא חשבה לברר...

ומה הוציא כל כך את תמר רז משלוותה וכה עורר את חרון אפה? הכנס "קיבוץ ויהדות: הילכו שניהם יחדיו?", שאותו קיימו מובילי תנועת "החזרה לבית הכנסת". כיוזם הכנס ומנהלו, אעשה קצת סדר. מדובר בכנס אקדמי שנערך במכללה האקדמית תל-חי. תנועת "החזרה לבית הכנסת" שיזמה אותו, היא מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית, שאותו אני מנהל, ו"יד טבנקין". הכנס נתן במה לחוקרים להציג את מחקריהם בנוגע לדילמות שהעסיקו את הקיבוץ לאורך מאה שנותיו והמעסיקות אותו היום, בנוגע לדמותו וזהותו היהודית. בנוסף לחמשת המחקרים שהוצגו בכנס, הוזמן הסופר אמנון שמוש, חבר מעיין ברוך, להרצאת אורח.

המסר המרכזי שעלה מן ההרצאות, הוא שהנראטיב על פיו הקיבוץ היה מנותק מן המסורת היהודית וכל מעייניו היו ביצירת אדם חדש ויהודי חדש, ורק בשנים האחרונות, עם המשבר בקיבוץ, חלה בו התעוררות של התחדשות יהודית, רחוק מדיוק. להיפך, לאורך כל שנותיו, קיים הקיבוץ דיאלוג עם המסורת היהודית, יחסי אהבה / שנאה, וכל ימיו עסקו חבריו  בחיפוש דרכם ביהדות. חוקר "השומר הצעיר" טל אלמליח, תיאר תמונה מעניינת של מושא מחקרו: בשנותיה הראשונות הייתה תנועת "השומר הצעיר" מחוברת מאוד למסורת. בשלהי שנות ה-20, כאשר אימצה רשמית את המרקסיזם כאידיאולוגיה שלה, נטשה את המסורת ואף ציירה את עצמה כאנטי דתית, אף שלא הכל בתוכה חשו בנוח עם העמדה הזאת. מאמצע שנות ה-70 הגישה הזו החלה להיסדק, וקולות הפוכים הלכו וקנו שבת בתנועה ובאו לידי ביטוי בהחלטות מועצת התרבות של הקבה"א ב-1982.

תמר רז עורגת לימים שבהם יום הכיפורים בקיבוץ היה יום עבודה רגיל ובסדר פסח הוגש לחם – זוהי הזהות היהודית שלה. דבריה הזכירו לי וידוי שהשמיע בכנס אמנון שמוש.

בראשית שנות החמישים, יצא שמוש לשליחות תנועתית במרוקו – להדריך בתנועת "החלוץ" ולעודד עליה לישראל. לתדהמתו, הוא מצא שבחוות ההכשרה יש ענף של גידול חזירים. לקראת סדר פסח, התברר לו שלשולחן הסדר יוגשו מצה ולחם. כשמחה על כך, נאמר לו שהחווה נועדה להכשיר את הנוער לחיים האמתיים בקיבוץ בישראל, ומאחר וחדרי האוכל בקיבוצים אינם כשרים, גם חדר האוכל בחווה אינו צריך להיות כשר.

הגיע ליל הסדר. הנוער נדהם לראות לחם על שולחן הסדר, נטש את המקום במחאה והחל להפגין. אחד מבני הנוער שלף סכין לעברו של אמנון שמוש. לאחר זמן, הוא נפגש עם הנער הזה, ואמר לו: "איני כועס עליך. אני כועס עליי. אני כועס עלינו".

הגישה שבאה לידי ביטוי בהגשת הלחם בפסח, אמר אמנון שמוש בנאומו בכנס, ביטאה חוסר אנושיות, אטימות ויותר משהייתה זו הפרה של מצווֹת הכשרות, הייתה זו הפרה של המצוות שבין אדם לחברו, שבהן הקיבוץ מתהדר.

שמוש טוען שההחמצה הגדולה ביותר בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית, הייתה הכישלון בקליטת העליה הגדולה מארצות המזרח בשנות החמישים. לטענתו, קליטה כזו הייתה מביאה מזור לכאב הפילוג, שקרע את התנועה הקיבוצית. הוא משוכנע, שהיה פוטנציאל אדיר לקליטה כזו, אך היא חייבה יחס אחר למסורת. רוב יהודי המזרח, אמר שמוש, לא היו באותה תקופה דתיים, אך הם היו מסורתיים – שומרי מסורת או לפחות אוהבי מסורת. הם לא יכלו בשום אופן לשלוח את הילדים שלהם לבתי ילדים בהם הגישו גבינה ונקניק לארוחת הערב ולא יכלו לחיות במקום שבו מגישים טריפה בחדר האוכל. על הקיבוץ היה לגלות רגישות ואמפתיה ולהכשיר את חדרי האוכל שלו. מאחר ולא עשה כן, החמיץ את יהדות המזרח. זאת בכיה לדורות.

הנה כי כן, בניגוד לתמר, המתגעגעת לדת החילוניות הקיצונית, יש העושים חשבון נפש ורואים בקיצוניות הזאת את שברו של הקיבוץ. ויש מי שלא היו רק חכמים לאחר מעשה. חבר קיבוצה של תמר, ד"ר מוטי זעירא, הרצה בכנס על הסופר דוד מלץ, חבר עין חרוד, שלאחרונה יצאה לאור ביוגרפיה שלו, פרי עטו של זעירא. מלץ כאב את הנתק של הקיבוץ מן היהדות עוד בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. הוא לא היה היחיד.

סוגיית הקמתם של בתי כנסת, המסעירה היום קיבוצים רבים, לא נדונה כלל בכנס האקדמי. בעבר הוקמו בקיבוצים בתי כנסת בעבור ההורים שבאו מן הגולה והתיישבו בקיבוץ. במעט קיבוצים הוקמו בתי כנסת לרצון החברים או בזכות פעילים משוגעים לדבר, כמו באיילת השחר ובבית העמק. התופעה הנוכחית, של דרישה להקמת בתי כנסת, לרוב מצד תושבים בהרחבות הקהילתיות, והוויכוח הציבורי באותם קיבוצים, צעירה מידי וטרם נחקרה.

אולם בהחלט עסקנו בכנס בתופעת ההתחדשות היהודית בתנועה הקיבוצית בשנים האחרונות, שהיא חלק מתופעת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני בישראל. המרד שחוללו החלוצים שעלו לארץ בהוויית הגלות, כלל גם מרד במסורת. יתכן שלא היה מנוס מנתק דרסטי כזה, באִבְחת חרב, כדי ליצור את המהפכה הציונית, אף שכפי שהזכרתי, כבר בשעת מעשה היו מי שמאוד לא אהבו זאת (ביאליק וברל כצנלסון הם הבולטים שבהם). גם אם נקבל בהבנה את הצורך בנתק באותה תקופה, אין אנו מחויבים לקדש גם היום את שפיכת התינוק עם המים.

מוקי צור, בהרצאתו, טען שההתחדשות היהודית בתקופה האחרונה צומחת מתחושת חלל ריק שיצר רעב וצמא למשהו גבוה יותר. "כדי להמריא, אנחנו זקוקים לשדה תעופה גדול יותר". ואכן, כמה מן ההרצאות תארו את ההתחדשות היהודית בימינו; כך הרצאתה של ד"ר רינה חבלין, חברת הגושרים, וכך גם הרצאתי, בה הצגתי את מחקרי אודות קהילת "ניגון הלב" – קהילה של מסורת וחידוש הפועלת בעמק יזרעאל.

הרצאתו של מוקי צור הייתה האחרונה בכנס, והוא פרס בה מניפה רחבה ומקורית על תולדות החילוניות היהודית. לטענתו, החילוניות והאורתודוכסיה צמחו יחד ומאז הם תאומים. בכל אחד מן התאומים מצויים אותם זרעי עריצות, ושניהם נולדו מאותו משבר אמונה, שיצר קנאות. כאשר קראתי את מאמרה של תמר רז, הבנתי היטב את כוונתו של מוקי צור. הקנאות החילונית של תמר רז, היא אחותה התאומה של קנאותם של נטורי קרתא החרדים. אסיים בציטוט קריאה של מוקי צור בדבריו בכנס, פרפרזה לדברי מרקס על הדת כאופיום להמונים: "אל תעשו מהחילוניות אופיום".  

                                                                                                                                    * "במקום"