לאחר רצח רבין ותחת הזעזוע מאירוע נורא זה, יזמו הרב מרק ליבהבר ורעייתו ד"ר הניה (שבינתיים הלכה לעולמה), הענקת פרס בשווי 100,000 ₪, לעידוד סובלנות דתית ופתיחות תרבותית בישראל. הפרס מוענק עבור תרומה משמעותית להשגת מטרות אלו. מאז תשנ"ח (1998) הפרס מוענק מדי שנה בשנה. השנה זכו בו הרב פרופ' דוד הרטמן, תיאולוג, מחנך ומנהיג רוחני ומייסד מכון שלום הרטמן בירושלים ופרופ' נעמה צבר בן יהושע, חוקרת ואשת חינוך, פעילה למען פלורליזם דתי.
פרס ליבהבר הוענק בשבוע שעבר בטקס חגיגי במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. בין הדוברים היה הרב ליבהבר עצמו. הרב מרק ליבהבר, הוא מנהיג ידוע ונכבד בקהילה היהודית בצפון אמריקה, נשיא לשעבר של האיגוד העולמי של בתי הכנסת המסורתיים (קונסרבטיביים) ורב בדימוס בקהילת "בני אמת" בסנט לואיס פרק (מינסוטה), קהילה בה כיהן שנים רבות. הרב ליבהבר עומד לחגוג את יום הולדתו ה-95! אולם כאשר הוא הוזמן לבמה, הוא דילג בקלילות, כנער. נשא את נאומו - דרשתו אף ללא פתק של ראשי פרקים וכבש את הקהל בכושרו הרטורי, במבנה נאומו ובראש ובראשונה בחוש ההומור שלו.
"בגילי", אמר ליבהבר, "כבר איני צריך להתחנף לקהל. אני יכול להרשות לעצמי לומר מה שאני חושב". ואכן, אף שהוא סיים את נאומו בנימה אופטימית ובקריאת "עם ישראל חי", הוא היה ביקורתי מאוד בדבריו על החברה הישראלית ועל מדינת ישראל. "זה שישראל אינה אור לגויים", אמר, "זה לא ממש אכפת לי. אבל כואב לי שהיא אינה אור לדור הצעיר של יהדות ארה"ב. והרי אם לא הדור הזה, מי יעלה לארץ בדור הבא?"
דבריו נסובו בעיקר סביב הקרע בין חלקי העם – בין דתיים וחילונים, בין זרמים ביהדות, בין שמאל וימין ובין עדות. על כך הוא כואב.
הרב דיבר בדרשתו על רבקה אמנו, ששני בנים התרוצצו בקרבה: וַיִּתְרֹצְצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם-כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה. כג וַיֹּאמֶר יְהוָה לָהּ: שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ" (בראשית כה, כב-כג). המאבק בין שני הבנים בקרבה של רבקה, וההבנה שמדובר בתאומים שנועדו להיפרדות לאומית ולמאבק נצח, גרם לה לייאוש: "למה זה אנוכי?", כלומר, איזה טעם יש לחיי?
הרב ליבהבר המשיל את הבנים המתרוצצים בקרבה של רבקה, לבנים המתרוצצים בקרב החברה הישראלית, הנלחמים כל העת אלה באלה, עד כדי חשש שלא יוכלו להיות עוד עם אחד. ועל כך אומר הקב"ה: למה זה אנוכי? כלומר, אפילו אלוהים מתייאש מהפירוד בעם ישראל.
הרב ליבהבר ציטט מתוך מדרש המופיע במסכת ברכות: "אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר: 'נִשְׁבַּע ה' בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ' (ישעיהו סב, ח)". בתפילין של היהודים מופיעה קריאת שמע: "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" וגו'. מה כתוב, שואל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין, בתפילין של האלוהים? והתשובה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא).
התפילה של אלוהים היא שעם ישראל יהיה עם אחד. הרב ליבהבר הבהיר שבשום אופן אין כוונתו לאחידות. להיפך, הוא מקדש את ריבוי הדעות, את הפלורליזם. אולם הוא בעד אחדות – בעד שותפות הייעוד והגורל היהודית של בעלי הדעות והאמונות השונות. הפרס נועד לעודד את האחדות הזאת.
הקשבתי רוב קשב לדרשתו של הרב ליבהבר, ומחשבותיי התמקדו בחברה הישראלית – האם התהליכים המפוררים אותה הם החזקים והמשפיעים יותר, או שמא התהליכים המאחדים ומגבשים אותה, חרף המחלוקות בתוכה. ולא מצאתי תשובה חד משמעית. שני התהליכים הללו קיימים בחברה הישראלית ומשפיעים על עתידה.
בדרכי לטקס, שמעתי ברדיו על שני אירועים משמעותיים שהתרחשו באותו יום בישראל, המסמלים בעיניי את שתי המגמות. האחת, היא הודעת היועץ המשפטי לממשלה לבג"ץ, שהמדינה תכיר ברבנים לא אורתודוכסים כרבני קהילה ותממן אותם. זהו צעד חשוב מאוד בדרך לאחדות עם ישראל. אי ההכרה של המדינה ברבני שני הזרמים הגדולים ביותר בעם היהודי, היה ביטוי פוגע של התרסה של מדינת העם היהודי כלפי העם היהודי וכלפי אזרחיה השייכים לזרמים הליברליים ביהדות. אי ההכרה ביטאה גם חוסר כבוד כלפי ההיסטוריה היהודית, שהרי זרמים בני 250 שנה, אינם אפיזודה היסטורית, אלא הם בעליל חלק משמעותי בעם ישראל. ההחלטה הזו מתבקשת והיא ביטוי חשוב ויפה של מגמת האחדות. הלכנו צעד קדימה בדרך הנכונה.
ובאותו יום חיללו חרדים קיצונים את בית הכנסת העתיק בטבריה והשחיתו את רצפת הפסיפס המקסימה והחשובה שבו, כחלק ממתקפת ונדליזם על אתרים ארכיאולוגיים במקומות שונים בארץ, במחאה על מה שהם מכנים כ"חילול קברים". השנאה, האלימות, הנכונות לפגוע בקודשי האומה, בציפור הנפש שלנו, במדע, בפיתוח, בשל אובססיה נקרופילית לשרידי עצמות, שאיש אינו יודע של מי הם ואם הם בכלל של יהודים, היא התגלמות המגמה המפוררת והורסת את החברה הישראלית ואת עם ישראל. הלכנו שני צעדים אחורה.
כשמחשבותיי נעות בין סיפוק רב ושביעות רצון מהחלטת היועץ המשפטי, המקדמת ומאחדת את החברה הישראלית, לבין סלידה עמוקה מן הברבריות האלימה של קיצוני החרדים, המסיגה אחור את החברה הישראלית ומפוררת אותה; האזנתי לדבריו הנכוחים של הרב ליבהבר האזנה פעילה, שכמוה כמחויבות אישית לפעול בכל דרך שבידי, לחיזוק המגמות החיוביות והמאחדות את עם ישראל.
* "שישי בגולן"