החג אשר בדו מלבם –

הפולמוס על חגיגות הביכורים בעמק 1923-1932

שיעור בבית מדרש "עץ ודעת", אורטל 30.5.12

ש. איך היו חגיגות הביכורים באורטל? למי פעם ראשונה? איך במקומות אחרים? המסורת הקיבוצית והמושבית.

1. קידוש ליל שבועות:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם בּורֵא פְּרִי הַגָּפֶן:
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרומְמָנוּ מִכָּל לָשׁון וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְותָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ ה' אֱלוֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה מועֲדִים לְשמְחָה. חַגִּים וּזְמַנִּים לְששון. אֶת יום חַג הַשָׁבוּעו­­ֹת הַזֶּה זְמַן מַתַּן תּורָתֵנוּ, מִקְרָא קדֶשׁ זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאותָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים. וּמועֲדֵי קָדְשֶׁךָ בְּשמְחָה וּבְששון הִנְחַלְתָּנוּ: בָּרוּךְ אַתָּה ה'. מְקַדֵּשׁ יִשרָאֵל וְהַזְּמַנִּים:

מהו החג?

המקור המקראי:

2. ט שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. י וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. יב וְזָכַרְתָּ כִּי-עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת-הַחֻקִּים הָאֵלֶּה.

דברים טז, ט-יב

חג חקלאי – לציון סוף תקופת הקציר.

3. טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה. יז מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת תִּהְיֶינָה חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַיהוָה. יח וְהִקְרַבְתֶּם עַל-הַלֶּחֶם שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה וּפַר בֶּן-בָּקָר אֶחָד וְאֵילִם שְׁנָיִם יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם אִשֵּׁה רֵיחַ-נִיחֹחַ לַיהוָה. יט וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר-עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה לְזֶבַח שְׁלָמִים. כ וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם עַל לֶחֶם הַבִּכֻּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה עַל-שְׁנֵי כְּבָשִׂים קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה לַכֹּהֵן. כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם. כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

ויקרא כג, טו-כב

חג חקלאי. מצוות חברתיות.

4. יד שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. טז וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת-מַעֲשֶׂיךָ מִן-הַשָּׂדֶה. יז שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל-זְכוּרְךָ אֶל-פְּנֵי הָאָדֹן יְהוָה. יח לֹא-תִזְבַּח עַל-חָמֵץ דַּם-זִבְחִי וְלֹא-יָלִין חֵלֶב-חַגִּי עַד-בֹּקֶר. יט רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

שמות כג, יד-יט.

חג הקציר. הבאת הביכורים לביהמ"ק.

5. א וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. ג וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. ד וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי-שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. ו וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. ז וַנִּצְעַק אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת-קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת-עָנְיֵנוּ וְאֶת-עֲמָלֵנוּ וְאֶת-לַחֲצֵנוּ. ח וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. ט וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. י וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי יְהוָה וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. יא וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

מצוות הביכורים. מקרא ביכורים - סדר פסח. משנה – ודורש מ"ארמי אובד אבי ... עד סוף הפרשה". קיצוץ "ויביאנו" בהגדה המסורתית. חזרה למקורות בהגדה הקיבוצית. גישה ציונית לעומת גישה גלותית (לא לעלות בחומה וגו'). ביכורים – מתי? כל פרי בתקופתו (הזיתים בסביבות חשוון כסלו). בשבועות – ביכורי קציר חיטים.

6. אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים. לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ולא מזיתי שמן שאינם מן המובחר. אין מביאין ביכורים קודם לעצרת. אנשי הר צבועים הביאו ביכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהם, מפני הכתוב שבתורה "וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה (משנה, מסכת ביכורים, משנה ג).

כיצד מפרישין הביכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגֶמי [=חבל] ואומר, הרי אלו ביכורים (שם, פרק ג', משנה ג').

כיצד מעלין את הביכורים, כל העיירות שבמעמד [=מחוז] מתכנסות לעיר של מעמד, ולנין ברחובה של עיר. ולא היו נכנסין לבתים. ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו. הקרובים מביאים התאנים והענבים והרחוקים מביאים גרוגרות וצימוקים. והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם, עד שמגיעים קרוב לירושלים. הגיעו קרוב לירושלים, שלחו לפניהם, ועטרו את ביכוריהם. הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אֻמנויות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום: החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית. הגיעו להר הבית, אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. ודברו הלוויים בשיר, ארוממך ה' כי דיליתני ולא שִֹמחתָּ אויביי לי.

(שם, ב, ד).

הבדל מן המקרא – כל הפירות יחד. עצרת – שבועות (כמו שמיני עצרת של פסח).

אין זכר למתן תורה. אין בתנ"ך מועד של מתן תורה. אחרי החורבן אין מקדש. אחרי מרד בר כוכבא, ההליכה לגלות, אין חקלאות. העם בגולה ויש צורך בתוכן חדש. הפרושים (מחלוקת) חישבו מפסוקים שונים ודרשו איך מתן תורה היה בו' בסיוון. הקשר לא"י – רוחני. לא מצוות חקלאיות התלויות בארץ. המולדת נודדת = התורה. התפתחות רוחנית, בעיקר אחרי החורבן – לימוד התורה הוא הערך המרכזי (חלק מהפיכת יבנה. במקום עבודת המקדש / הקורבנות).

הציונות החילונית, בעיקר תנועת העבודה – מרדה בדת. "דת העבודה" (הולבש על גורדון, מעולם לא אמר זאת. היה בעצמו אדם דתי). קידוש העבודה, החקלאות, הקשר לא"י. יהודי חדש.

חזרה למקורות. היהודית האמתית – חקלאות, חוקי צדק חברתי.

שתי מגמות סותרות: א. חולין. העדר תרבות. הספרים במזוודה. ב. יצירת חג ותרבות חדשים. הכירו, ידעו ואהבו – מרדו.

חג המבטא את ערכינו. החגים החקלאיים, חגיגת העומר. חגיגת הביכורים. בית המקדש – קק"ל (ביטוי הכלל, בעלות על אדמת הארץ וכו'). אדמת הלאום. גאולת האדמה. טרמינולוגיה משיחית לעשיה החקלאית. עבודה, חקלאות, התיישבות, אדמה.

חגיגות הביכורים: תחילה – בעמק יזרעאל (גרסאות שונות לגבי אסרו חג 1923). שם החג – חג הביכורים. חג אזורי של מס' יישובים. המרכז  עין חרוד, גבע, כפר יחזקאל (נקרא עדיין עין טבעון. שונה כדי להנציח את ששון יחזקאל, שר האוצר היהודי של עיראק שתרם רבות לקק"ל לגאולת אדמות א"י).

מתוך תכנית חג הביכורים האזורי בגבע, 1926.

7. "א. פגישה כללית אצל תחנת הרכבת (מכל נקודה עגלות טעונות תוצרת ענפי המשק, רוכבים, רגלים). ב. תהלוכה לקבוצת הגבעה. ג. ב-4 פתיחת החגיגה (נאום לא ארוך...) ובאופן מקביל ריכוז הילדים בפינה מיוחדת ודברי הסברת החג של המורים. ד. משחקים והתחרויות של ילדים וגדולים. ה. סעודה משותפת. ו. נגינה ושונות". קבוצת גבע הוציאה לכבוד החג כרזה מליצית תחת הכותרת: "למען ידעו דור אחרון". בלשון מסורתית פתח הכרוז: "בשנת חמשת אלפים שש מאות שמונים ושש לבריאת העולם, בשנה השלישית לחג בני העמק את חג הביכורים והוא בחודש השלישי בשישי בו ... יצלצלו הפעמונים במשק האחד ולעומתם יענו הפעמונים משאר המשקים, ויצא כל העם לדרך ... והיה בהתאסף כולם ופנו כל התהלוכות בדרך העולה הגבעתה".

מוטי זעירא, "קרועים אנו", ע' 168.

ממש שחזור הטקס המקורי.

8. ענפים מביאים ביכוריהם, אנשי הפלחה מביאים שני ככרות לחם גדולים. לאחר שכל הענפים הניחו את ביכוריהם על הבמה, בא כוח הקרן הקיימת קורא בהטעמה את פרשת מביא הביכורים: "ארמי אובד אבי" וגו' ... מביאי הביכורים מניפים את ביכוריהם ואומרים: "ועתה הבאנו מראשית פרי אדמתנו מנחה לגאולת אדמת ישראל. בא כוח הקרן הקיימת מקבל את הביכורים. בא כוח היישוב מכריז: בשרו לאחינו השרידים והנפוצים בארצות תבל כי למענם חרשנו, זרענו וגם קצרנו בארצנו, למנחה ולמולדת לכל פזורי ישראל, והמה יהיו בתוכה לעם. הקדשנו את ביכורינו לקרן הקיימת הגואלת את הארץ ועתה אונו פודים את ביכורינו אלה פה, כפי שהושת עלינו על ידי בא כוח הקרן הקיימת. למען גאולה שלמה על העם והמולדת.

איגוד שבעת המינים – כיצד?

שבעה חברים / נערים מביאים כל אחד בידו שיבולת או ענף משבעת המינים ומטים ענפיהם זה לזה ואומרים: "יעמדו ביכורינו, שבעת המינים, שארץ ישראל נשתבחה בהם". בא כוח הקרן הקיימת אוגד את הענפים לאגודה אחת ואומר: "מעתה שנעשו כולם אגודה אחת סימן הם לכל בית ישראל. ילוקטו בני ישראל מכל התפוצות והיו לאגודה אחת.

שילוח יונים / "תחזקנה".

אריה בן גוריון, "ויהי בימי ראשית קציר חיטים בעמק", ע' 13

התכנית עוצבה בידי נחום בן ארי מעין חרוד. הטקס קבוע, כמו הגדה של פסח והמחזור. מסר של קיבוץ גלויות, גאולת הארץ, עטרה ליושנה.

תיאורים של יצחק מיכאלי, איש עין חרוד:

9. "... החל משעות אחר הצהרים המוקדמות, מורגשת תנועה רבתי בחצר. חברים מקשטים עגלות בירק ובענפים, בפירות ובפרחים ובכלי עבודה, כל ענף יתאמץ להפתיע ולעבור את רעהו בפאר עגלתו. ואף לילדים עגלות לפי בתיהם: פעוטונים, גנים ובתי הספר. השנה יוחג החג לראשונה במשותף עם כל יישובי הגוש, אשר יבואו אלינו לעין חרוד בתהלוכת עגלות. כאן יתרכזו כולם. ובשעה 13:00 בצהרים תייצב עין חרוד בראש התהלוכה, כאשר נושאי הביכורים מובילים ואחריהם אנשי המשק והפלחה. עין חרוד תצא לתחנת הרכבת ותיפגש ליד התחנה עם התהלוכות של גבע ועין טבעון. משם חוזרים כולם ביחד למחצבת עין חרוד בתהלוכה משותפת. במחצבה יפגשו עם תל יוסף ובית אלפא וכולם יחד ירדו בתהלוכה אחת גדולה לגורן של עין חרוד. בראש ילכו נושאים הביכורים אחריהם קבוצת הפלחה עם הכבודה: טרקטור ומחרשתו, דיסקוס, מאלמת, מגוב, עגלה עם תבואה, מכונת דישה עם טרקטור ועגלה טעונת לחם וקמח. אחריה עגלת נטיעות עם עציה. גן ירקות עם ביכורי הירקות, עגלה, לול ומכוורת. ואחרון אחרון חביב – עגלה של ילדים. ואחריהם נוהר כל העם, מי ברגל ומי ברכב. ראש התהלוכה עובר בשער הכבוד ונכנס לגורן ומכריז על טקס הבאת הביכורים. שי הביכורים הם: שני שקי גרעיני חיטה, כדי חלב, חלות דבש, שִשה כבשים. אז יכריז הכרוז על פדיון הביכורים – קודש לקרן הקיימת. הנה כי כן, למען העם והמולדת המתחדשים בארצם העתיקה. ...

... הנה, זוהי מהפכה אמִתית, כך פרצנו פרץ ונחוג את החג בצורה שונה שחגגו אבותינו בגולה; עתה חזרנו אל השדה. בגולה היה זה חג של בית, מלא תוכן רוחני, עם זמירות ותפילות וסמלי חג לשרידי הפאר הפיזי שהיה בעבר. וכשם שעבודת האדמה כיום הזה, שאנו קודחים בארות ונוקבים בסלע, עד להגיענו למי התהום הזכים, כך מצווים אנחנו לחתור ולחדור אל מקור חגינו ולהעלותם מתהומות חיי העם היהודי בעבר את "מי התהום" – הזכים ביותר של תרבותנו העתיקה כדי לשוב ולהזרימם בצינורות ההשפעה שנסתתמו במשך השנים של תקופת הגולה.

יצחק מיכאלי, שבועות תרפ"ו 1926

ש. מה האתוס שלהם? הם מחדשי היהדות המקורית האמתית. חג מתן תורה היה תחליף עלוב, שנועד להזכיר את תפארת העבר, בגולה. אנחנו חוזרים לארץ ישראל ומחדשים את היהדות המקורית.

דיכוטומיה – גלות (מתן תורה) / א"י (ביכורים).

הציונות הדתית – קושי מול העמדה המסורתית של יהדות הגולה (שלוש השבועות וכו'). בתחילה, התנגדות ל"עבודה התרבותית". תמיכה באוגנדה. אין ערך דתי לציונות.

העולים הדתיים – ראו עצמם מגשימי חזון הדורות. דילמה ביחס לחלוצים החילונים. הרב קוק – פאר ושיבח אותם. כינה את הרצל משיח בן יוסף. ראה בהם שלב בגאולה (העיוות בספרו של ספי רכלבסקי "חמורו של משיח"). קושי לקבל, לחיות עם המציאות החילונית. קושי מול החרדים.

הרב משה לייב פישמן, מיימון. שר הדתות הראשון. "שהחיינו" בהכרזת המדינה:

10. לפני שלוש שנים (1923) הייתה התחלה, אנשי עין חרוד ויתר תושבי העמק של הימים ההם סידרו חגיגת קציר לפי טעמם ורוחם באסרו חג השבועות. ושמחנו גם אנחנו בשמחתם. כי הופעה מרנינה הייתה לפנינו, אחרי אלפיים שנות שממה ושואה – גאולה הייתה לאדמת העמק, מבחר אדמת ישראל עבר לרשותה של האומה. במקום שמאות שנים לא דרכה רגל יהודי, נשמע קולם של קוצרים ובוצרים, ורננת שבי הגולה נושאי משך הזרע, ההולכים אחרי הבקר והמחרשה ממלאת את חללו של מקום. העל אלה לא נשמח ולבנו לא יגל? גן עדן היה לכולנו העמק ... וגורשנו ממנו בעטיים של זדים ומופקרים שכל קודש משחק להם, בעטיה של אש הגיהינום הפתוחה עכשיו בתוך העמק ושורפת את נשמת האומה, ושורפת את שריד לֵחה ומייבשת את טיפת הלחלוחית האחרונה שלה... חוגגים הם את חג הביכורים ושמים חגי האומה לחגא, כי קציר ישיתו לתורת ישראל, אשר עליה הוּרַג כל היום ומתוכה שאב את מקור חייו ואת לְשַד קיומו. את חגם חוגגים ואת חגנו הם מחללים. את חג השבועות זמן מתן תורתנו, העזו והחציפו לחלל במקהלות, בתוך אלפים מישראל. מחללים הם את מועדי ישראל ובתוך ריבוא רבבות הם מתהללים כי כך עשו ואת מעשיהם אלה מפרסמים ברבים, בעיתונות המסורה בידי כל אדם...

הרב י.ל. פישמן, יום ו' כב סיוון תרפו (1926), שבועון "התור".

 על ההסתדרות הציונית לדאוג להשראת רוח תורת ישראל נשמת האומה, וקנייניה המסורתיים, בכל המפעלים היישוביים, כלכליים, ציבוריים ותרבותיים הנעשים על ידי ההסתדרות הציונית ומוסדותיה בפרט, ונישאים על ידי היישוב העברי בא"י. לקיים את זה מוטלת חובה על ההנהלה הציונית ועל הנהלות הקרנות המסייעות בעבודת היישוב לא רק להספיק את הצרכים הדתיים ושאין בידי הציבור המקומי למלאם, אך גם למנוע בכל תוקף חוקי ומוסרי מכל מעשה ציבורי שיש בו חילול קודשי ישראל והתנגדות למצוות התורה.

פישמן, "התור", 29.7.27

תגובה על אותה חגיגת ביכורים עליה כתב בהתפעלות יצחק מיכאלי. חגא = חג של גויים. כרוזים נגד הסילבסטר, נגד אחד במאי. ביטוי ליחס האמביוולנטי. זעזוע – הפרהסיה. תביעה להנהלה הציונית – אדמת הלאום.

הפער מתבטא ב"אדמת הלאום" – אלה רואים בה מרד בגלות וחזרה למקורות. אלה רואים בה אדמת קודש שאסור לחללה.

11. מכתב גלוי

לכבדו הנהלות הקרן הקיימת וקרן היסוד,

אדונים נכבדים,

בצער ובכלימה הנני מודיעכם שבשבת ערב פסח שנת תרפ"ז לפני הצהרים יצאו אחדים מתושבי מושב העובדים כפר מל"ל (עין חי), הם ונשיהם וטפם על חלקת השדה הסמוכה למגרשים הפנימיים של המושב מגדיאל ואספו את קציר הבקיה אל העגלות אשר הביאו עמהם: וכשיצאו אליהם אחדים מתושבי מגדיאל למחות כנגד חילול השבת – קמו עליהם מחללי השבת והִכום באגרופים ובכל הבא בידם מכה רבה ואחד העובדים התנפל על אחד המוחים בקִלשון אשר בידו ופצעו עד זוב דמו ויקרע את בגדיו...

האדמה שעבדו עליה נגאלה בכספי הקרן הקיימת, שגם אני תרמתי והתרמתי לטובתה, והעגלות והסוסים וכלי העבודה – ואפילו הקלשון נקנו מכספי קרן היסוד שגם אני תרמתי והתרמתי לטובתה...

... אני עשיתי אתכם שליחים לבנות את ארצנו... מעולם לא נתתי לכם ייפוי כוח להשתמש בכספי לצרכי חילול שבת... אינני מסכים שבקלשון שנקנה מכסף תרומתי ישפכו דם יהודי..."

גרסת כפר מל"ל הפוכה בנוגע לאלימות. החשוב – התחושה לגבי אדמות הלאום ... קק"ל.. .התרומה... זה שלנו. זה לא פרטי.

התייחסות ההנהלה: הבנה לתחושה כלפי חילול שבת. הפעלת השפעה. קריאה לפתרון פשרה המבוסס על השפעה מוסרית (כלומר – לא כפיה). הקצאת תקציב דת בעיקר לחיזוק הדת ומוסדותיה ביישובים החקלאיים החדשים".

גישת הרב קוק. השפעה מוסרית. מסע המושבות (1913,1923, 1927).

12. לפי דו"ח בעיתון "דבר" (כז אייר תרפז 31.5.1927) במסיבת עיתונאים לסיכום מסע הרבנים. המרכזיות של רעיון אהבת ישראל הובלטה במסיבת עיתונאים, בה לימד הרב סניגוריה על היישוב החדש והתווה את דרך תיקונו. "המצב לא יתוקן עלי ידי נרגנות, אלא על ידי אנשים היודעים להוקיר את החלוציות ואת התמסרות החלוצים בקיום האומה, והיודעים לקרבם לדתיות". דהיינו: אין הרב מזניח את המטרות התכליתיות במסעו, אלא שהוא סבור שהדרך לקרב את החלוצים לדת היא על ידי הוקרת התמסרותם לפועלה הלאומית ולא על ידי טיפול ישיר במצב הדתי. ביטוי נוסף לאהבת החלוצים נתן הרב, בהפסיקו את הרב ברלין [בר-אילן, מראשי "המזרחי"] להבחין בין הקבוצות לשאר היישובים כשכוונתו להבדיל את הקבוצות לרעה. הרב הפסיק אותו מספר פעמים מתוך אי הסכמה לדבריו. לשיטתו של הרב קוק, ככל שאתה חש ריחוק מן האדם כן יקשה עליך להשפיע עליו ... לעולם אין להתייאש מהשפעה שתניב בטווח רחוק. אלא שדברים אלה אמורים על ידי יהודי חילוני שיש להחזירו בתשובה, אך לאנשי היישוב החדש , לחלוצים, יש מעמד שונה: "חלק מהחלוצים הצעירים שבו בארץ ישראל ליסוד הלאומי שלנו, אבל עדיין לא שבו ליסוד הדתי, אולם אי אפשר להפריד בין שני יסודות אלה שהם אחד... והאהבה היא השיטה הנכונה לאיחודם". גישתו של הרב קוק כלפי אנשי ההתיישבות והפועלים הייתה יחס אוהד ומבין והיא עובדה היסטורית שאינה נמדדת במידת השעה והשנה. הוא ראה אותם נושאי נס התחיה הלאומית וכמחוללי תהליך הגאולה, ובעל כורחם, מעשיהם מתחברים ברוח אלוהים. התנהגותו הטקטית כלפי החלוצים, הייתה לגלות סבלנות מתונה ברוח חסד ודרכי שלום. "מוטב להיכשל באהבת חינם מאשר להיכשל בשנאת חינם").

אריה בן גוריון, ע' 7.

הסבר – מי היה אב"ג. הערה בכתב ידו (שנות ה-90) "לרב ש"ך יש מה ללמוד מגישה זו..."

ההנהלה הציונית לחצה. ההסתדרות, תנועת העבודה – לחצו. ביאליק לחץ. כִּיווּן שנוצר: המורים. מורי א"י למען הקק"ל. חשיבות הנושא. חשיבות שיעשה דרך הילדים ומערכת החינוך. חשוב שיהיה לכלל הציבור. מסר של קשר לאדמה.

13. כל היצירה הלאומית לכל סעיפיה צומחת מן האדמה. הכל בא מן האדמה, כמו שהכל שב אל האדמה. אין מקום לשום צמיחה וגידול של האומה בלי מקור ראשון של התחיה והגידול והיא נקודת המוצא לא רק של החינוך אלא של כל חיי האומה ושל כל יצירה... אנחנו לא השתתפנו בתקופות הראשונות, הראשוניות של כל דבר יצירה. בכל מקום, בכל ארץ, הגענו בתור מסייעים או משתתפים, אל האמצע או מן הסוף. היהודים הם משתתפים בהנאה של יצירות בעולם בלי ייסורי יצירתם הראשונים, הרי הם נהנים במידה ידועה מן הגזל... הרבולוציה, שהכריזה הציונות בישראל, זוהי להרבות בייסורים ולמעט בהנאה. אבל פחד זה הוא נעשה שותף לייסורי יצירה... הייתי רוצה כי ראיון גאולת הארץ יעלה לגובה גדול כזה שיהיה מתפרש באלף פירושים, כמו שיש מ"ט פנים לתורה... ילדינו צריכים לדעת כי מי שאינו יוצר מתוך האדמה את כל ערכיו, הוא חצי איש. "לא נקרא אדם הראשון אדם עד שעבד אדמה", אמרו חכמינו... כל הספרות שלנו היא באמת "גאולת הארץ" במשמעה העליונה. התלמידים שלנו צריכים לדעת כי כשם שיש קרקע חומרי שממנו נובעת כל יצירה חומרית, כך יש קרקע רוחנית שממנה נובעת כל יצירה רוחנית, ועליהם לדעת כי בלי מגע עם הקרקע ובלי חרישתו וזריעתו אין מקום לגידול רוחני אמתי... אין גאולה אחת בלי גאולה שניה...

דבריו במלואם: ביאליק שע"פ במועצת המורים למען הקק"ל בכפר הנוער בן שמן, כסלו תרפ"ז.

במשך 3 שנים טקס "זיכרון ביכורים". שחזור טקס העבר (לא טקס היום. "זיכרון"). פדיון לקק"ל. בת"א וחיפה באִסרו חג. Win-win מצד אחד אין חילול החג, ומצד שני המסר הוא לכלל הציבור, חינוך העם על ערך החקלאות. מצד שני, תחושה של החלוצים שהחג עצמו רוקן מתוכנו, החשוב להם כל כך.

14. אתם, ילדי ישראל, הבאתם את ראשית ביכורי פרי אדמתכם, פרי עבודתכם למוסד הלאומי העליון לגאולת אדמת אבות. אבל היודעים אתם, שהצורה של הבאת הביכורים היום אינה אותה הצורה הנכונה שהייתה נהוגה אצל אבותינו לפני אלפיים שנה? הם היו מביאים את הביכורים לא לחיפה עיר העתיד, אלא לירושלים העיר הנצחית. לא להר הכרמל אלא להר המוריה. ואת הפירות היו מוסרים לא לקרן הקיימת לישראל, אלא לבית המקדש.

ואף על פי כן, הסכמתי לקבל מכם את הביכורים שלכם בצורה שהבאתם אותם היום, מפני טעם זה: אותה צורה הייתה נהוגה באותה תקופה, שעמנו חי כעם חופשי החי בארצו. תקופתנו אנו כיום אינה עוד אותה התקופה, שאנו שואפים אליה, שאנו מקווים להגיע אליה, שאנו מתגעגעים לה. הגאולה שלנו אינה עוד הגאולה השלמה, אלא אתחלתא דגאולה. המשיח עדיין לא בא. יש רק חבלי משיח. ומשום כך, גם הצורה של חידוש חיינו והבאת הביכורים אינה עדיין במלואה. היא מתאימה לתקופת הזמן הזה, והיא רק התחלה של הצורה העתיקה, שתהיה שלמה כשהגאולה תהיה שלמה.

ואולי יש בזה, שבאתם להר הכרמל הזה, גם כן סמל היסטורי ולאומי גדול. הכרמל הזה הוקדש אצל עמנו על ידי הופעתו של אליהו הנביא מבשר הגאולה, שיבוא לפני המשיח, להודיע לאומה שזמן שחרורה כבר הגיע. זהו אותו אליהו, שכל יהודי במשך אלפיים שנות הגלות קושר את תקוות האומה עם הופעתו. ואולי היום כשאנו עומדים במקום זה, שבו דרכו רגלי אותו האיש הנפלא שהאומה מתגעגעת אליו, משמש כבר הקדמה לבשורה הזאת שהוא מבשר לנו, הקדמה מהר הכרמל להר המוריה, מחיפה לירושלים מחבלי משיח למשיח עצמו.

ועוד דבר אחד קשור בתקוות האומה עם אליהו הנביא, אליהו התשבי, אליהו הגלעדי. הוא צריך לבוא להשיב לב בנים על אבותיו ולב אבות על בנים. זוהי ההקדמה הראשונה לבשורת הגאולה. בלי קשר המאחד את העבר עם העתיד לבוא, את האבות עם הבנים, אין מקום לגאולה שלמה.

אבל אל נא תשכחו דבר אחד עיקרי! והוא: כי השרשרת הלאומית של האומה מתחילה בחג שאנו חוגגים היום: חג השבועות. חג זה לא היה רק חג הטבע, חג הביכורים של פרי האדמה והעבודה: זהו יום מתן תורה, ובו היינו לעם. ואין להפריד בין שני החגים האלה. ביום אחד נוצרנו כאומה ונעשינו עם העובד אדמתו בזיעת אפיו. פירוד זה יכול להעמיד אותנו בפני מכשולים, שעמדו בפנינו במשך הדור האחרון, ועלינו להימנע מהם.

מתוך נאום מנחם אוסישקין, חגיגת הביכורים בחיפה תרצ"ב 1932

ש. המסר של אוסישקין לעומת המסר של החלוצים?

מצמצם את משמעות טקס הביכורים, בפרופורציות של תחליף זמני לגאולה השלמה. מה הגאולה שלמה? מושגים משיחיים. מדינה? בית המקדש? משיח פשוטו כמשמעו או אנחנו המשיח? משאיר פתוח. לבטח דגשים שונים משל החלוצים.

- הקצנה בקרב הגורמים הדתיים. לעומת ההתנגדות הראשונית לחילול החג, כעת התנגדות עקרונית, גם באִסרו חג.

15. מתוך נקודה זאת עלינו להתייחס בשלילה גמורה אל "חגיגת הביכורים", החג אשר בדו מלבם עסקנים ידועים לפני זמן, והוא הולך ומשתרש בתוכנו. אין עיננו רעה באנשי חיפה אשר מצאו לנכון להכין איזו מסיבה של שעשועים ביום אחרי חג השבועות ולהביא על ידי זה מאות ואלפי איש ואישה לעירם היפה והמקסימה. יש רק מקום לחשוש כי אם יעשה למנהג קבוע, אשר כל עיר בארץ ישראל תייחד לה חג מיוחד... הסכנה כרוכה באותה המסורת המזויפת שיש בה גם "עם-ארצות" וחסרון ידיעה וגם משום הרס הדת וחסרון הטעם הטוב, אותה "מסורת" של "הבאת ביכורים" ביום שאחרי שבועות.

... אותם התלמידים והתלמידות בהם משתמשים לפאר ולרומם את "החג" הזה, חושבים בוודאי שבחג השבועות הביאו ביכורים בימים מלפנים, והדבר לאמתו כי בין חג השבועות -  יום הביכורים הכתוב בתורה והבאת הביכורים אל המקדש בפאר ובהדר, בברכה ותפילה ובין החג שבדו מלבם, אין ולא כלום.

שבועון "התור", יח בסיוון תרצב 22.6.32

שלילה מוחלטת. מהיכן הביטוי "החג שבשו מלבם"?

16. כה וַיִּבֶן יָרָבְעָם אֶת-שְׁכֶם בְּהַר אֶפְרַיִם וַיֵּשֶׁב בָּהּ וַיֵּצֵא מִשָּׁם וַיִּבֶן אֶת-פְּנוּאֵל. כו וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה לְבֵית דָּוִד. כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-יְהוָה בִּירוּשָׁלִַם וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה וַהֲרָגֻנִי וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה. כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד בְּבֵית-אֵל וְאֶת-הָאֶחָד נָתַן בְּדָן. ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְחַטָּאת וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד עַד-דָּן. לא וַיַּעַשׂ אֶת-בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי. לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ) וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.

מלכים א, יב, כה-לג.

ירבעם הוא החוטא האולטימטיבי, סמל לחטא לאורך הדורות.

17. ט וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר-הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה-לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ. י לָכֵן הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-בֵּית יָרָבְעָם וְהִכְרַתִּי לְיָרָבְעָם מַשְׁתִּין בְּקִיר עָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל וּבִעַרְתִּי אַחֲרֵי בֵית-יָרָבְעָם כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל עַד-תֻּמּוֹ. יא הַמֵּת לְיָרָבְעָם בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים וְהַמֵּת בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי יְהוָה דִּבֵּר.

מל"א יד, ט-יא.

ללא קשר לתגובה הדתית, בהתיישבות התחדשה המסורת, בחג עצמו, חג של העמק. כעס, בעיקר על הנהגת תנועת העבודה, שהואשמה בכניעה.

18. קשה להאמין שהשפל בו נמצאת התנועה מגיע לידי כך שחייו הפנימיים של העובד ומצפונו יהיו נתונים להשפעת כוחות הריאקציה, שאמנם הרימה ראש במידה כזאת. ... או לזאת הגענו  לתשלום בעד המרד שרבינו וטיפחנו במשך שנים, ובזיעת אפיים הבאנוהו עד הלום?

"קרועים אנו", ע' 179

19. מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם לבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. ערכים קרקעיים אלה וחתירה זו למגע בלתי אמצעי עם הטבע ועם ענפי עבודה בראשיתיים הממלאים את ישותנו כל ימות השנה ביצירתנו ובמפעלנו – לאלה אנו רוצים למצוא ביטוי הולם בימי חג ומועד. לא מקרי הוא הדבר שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחיי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו.

יוסקוביץ', אשדות יעקב, "מבפנים", יוני 1932

המסורת מתקיימת עד היום. נהלל פרשה אחרי ביקור הרבנים. היום – אירוע ענק. מסורת רבתי. אזורי.

20. חברים! הַהִרגשתֵם בזכות הזאת, בזכות להחיות מנהג קדומים, לקדש מנהג קדומים, שאנו בני דורנו זכינו לו, מנהג שטעם לו וכל כך הרבה תרבות בו. הוא מספר לנו שהננו עם לא מתמול נולדנו, מנהגים של שלושת אלפים שנה אנו מקדשים עכשיו והחג הזה עודנו בטעמו וברעננותו עומד. לא מאתמול נולדנו. רבות עברנו וראינו. השרשרת שלמה. הננו ממשיכים בה. כל הטוב מעברנו, מהזמנים העתיקים – אותו נחדש ונקדש, ואת הזר לרוחנו – נוציא. עבר מפואר וגם חדשני. חג רענן חוגגים, אנו בשרשרת העבר... הידענו להעריך את הקרן הקיימת? הרי בלעדיה היינו לאבק פורח. זה היום שנעריך את ערכה הגדול של הקרן הזו  שנתנה לנו את העמק הזה שמסביבנו ושעתידה עוד לתת לנו ולגאול לנו אדמות רבות...

ולא רק חג הביכורים היום, אם כי הוא עצמו מספיק שנחוג אותו בכל התלהבותנו – היום גם חג מתן תורה, שנִתנה לנו מאל אחד, רואה ואינו נראה. תורה זאת נתנה לנו את המצפון האנושי שגם הוא רואה ואינו נראה... תורה שנתנה את השבת, יום שביתה ומנוחה לעובד אחרי שישה ימי עבודה. תורה אשר שחררה עבדים באשר הם... באותה עת קדומה, קמו שני פלאי תבל: הפירמידות במצרים והתורה של עם ישראל. הפירמידות בעמל ישראל קיימות, והן דוממות וקרות כאבֶן, בהשוואה לפירמידה של תורת ישראל, רוחה ממלאת עולם. היא שדורשת חוקה אחת לגר ולתושב, תורה שמצווה לזכור שגם אתה היית עבד והיא קראה דרור לעבדים. פירמידה מוסרית, חיה, ניתנת כחוקה על ידי אל חנון... היום הוא חג כפול; חג הביכורים וגם חג מתן- תורה, תרבותנו נמשכת אלפי שנים ואנו ממשיכים את דרכנו התרבותית.

דברי שלמה לביא בעין חרוד, טקס הביקורים תרצז 1937

ביכורים ומתן תורה. רלוונטיות התורה לחיינו. איך לציין ביישוב החילוני? תיקון ליל שבועות וכד'.

21. התחדשות חג השבועות כחג הביכורים; המנהג היפה, שהתחילו נוהגים בארץ ישראל, להביא בימים האלה ביכורים מאדמת ישראל לקרן הקיימת לישראל – מוסיפים לוויית חן לחג הזה, שהוא אחד החגים הנאים ביותר והמושכים ביותר את הלב בחגי ישראל. המנהגים החדשים האלה, נקשרים לערכי מסורת עתיקים, מחדשים את אופיו של החג כחג הטבע לעם וטובעים בו צורות חדשות כחג הירק. אבל ערכו המחודש הזה של חג השבועות יהא חיוני ויעשיר לימים את רכוש הדורות של הווי ומסורת, את נכסי הרוח והגשמה לישראל, את מעיינות היצירה למחשבה הלאומית ולרגש הלאומי – אם יבוא להוסיף ולא לגרוע; אם ישמור בו בחג הזה, על יד תכנו המחודש וצורתו המחודשת, גם טעם מורשת עתיקה, טעם מאה דורות בישראל. חג השבועות הוא לא רק ואף לא בעיקר, חג הביכורים, אלא הוא קודם כל ולמעלה מכל חג התורה, זמן מתן תורתנו. אותו המושג המופלא והיחיד במינו שנתברך בו ישראל – מושג התורה, שהוא יותר מדת, מחוקים ומשפטים, מהשכל ודעת בלבד, אלא הוא כולל מזיגה מקורית חיונית עליונה של השקפת עולם, שיטת חיים וסגנון חיים, תרבות ואוצרות רוח ורגש לאומיים עצמיים –אותו המושג העליון, המייחד את ייחודו הלאומי של עם ישראל בעולם, קשור בהכרתה ובהרגשתה של האומה, כחג השבועות. אותו הרכוש העליון של האומה אשר לא יסולא בכל שאר נכסיה וסגולותיה  ("ותלמוד תורה כנגד כולם"), ואשר טבע את אופיה הלאומי המקורי העליון כעם סגולה, ("הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלוהיך"), מצא את הבעתו המרוכזת בחג השבועות. מה שהשקיעו דורות מישראל מאוצרות נשמתם בחג הזה, בתפילותיו, בקריאת התורה באותה פרשה של מעמד הר סיני, ואפילו בשירת "אקדמות" ובניגונה ההגיגי – לא יישקל ולא יומר באידיליה קלה חדשה של ביכורי פירות העמק, או בתכנית החגיגות של חיפה. יש טעם ויש ערך גם לאידיליה הקלה החדשה, אם לא תתנשא לירוש את רכוש הדורות, רב התוכן והמשקל, של זמן מתן תורתנו ולבוא במקומו.

משה גליקסון, "הארץ", ערב שבועות תרצד. כתבים א' עמ' 210-211.

הסבר – מיהו גליקסון.

דיון – לקחים לימינו

תובנותיי:

א. חידוש המסורת – התחדשות יהודית, תרבות ציונית.

ב. תרבות – נדבך על נדבך. ויתור על מסורת חג מתן תורה – אנטי תרבות.

ג. המורדים היו אפיקורסים. בניהם – בורים.

ד. חשיבות השילוב. ביכורים + מתן תורה. ברוח שלמה לביא וגליקסון.

ה. מסורת תיקון ליל שבועות.

ו. חילונים / דתיים – משיח של זכויות לשיח של זהות. פשר נוסח איסור חג. לא לוותר על עיקר המסורת המתחדשת. תוכן בחג עצמו.

ז. כפיה דתית? כרסום?