הבלוג של אורי הייטנר

במסגרת תהליך שינוי שקיימנו בשנת 1992, החלטנו על פסק זמן בקליטה. הסיבה הייתה חברתית, תחושה שקלטנו הרבה בתקופה קצרה, שהקליטה נתקלת בקשיים ושצריך להפסיק לרוץ. אני הייתי אחד משני המתנגדים היחידים להחלטה.

ההחלטה הייתה מוגבלת בזמן, שנתיים כמדומני. אלא שאז הונף על ראשנו איום הנסיגה ונכנסנו למאבק על הגולן. לאורך שנות המאבק, לא קלטנו. האקסיומה, שאף פעם לא הייתי שותף לה, הייתה שאף אדם נורמלי לא ירצה להיקלט תחת איום הנסיגה ומי שירצה לבוא הוא בוודאי ספקולנט פיצויים, שלא יבוא בידיים נקיות.

רק בקיץ 2000 החלטנו לחדש את הקליטה. אולם כעבור 8 שנים, החלטנו שוב להפסיקה, מפאת המשבר החברתי.

בעשרים השנים האחרונות, רוב הזמן הקליטה באורטל הייתה מוקפאת. תקופת השיא של הקליטה הייתה בשנים 2000-2004 בהן שירתתי כמרכז קליטה. וגם אז, פעלתי תחת מכסות ומגבלות קשות, לא רק על מספר הנקלטים, אלא על גיל הנקלטים, מספר הילדים ועוד. כל הפעולה הייתה מלווה בהתנגדויות ואף בהפרעה אקטיבית מצד בודדים.

אין זה שיעור היסטוריה, גם לא ועדת חקירה. אבל כאשר אני שומע שעלינו לחפש דרכים חלופיות לצמיחה הדמוגרפית, כיוון שנכשלנו בקליטה לחברות, איני מקבל את הטענה הזאת. לא קלטנו כיוון שהחלטנו לא לקלוט. אם נחליט לקלוט, תהיה זו מציאות אחרת לגמרי ואני משוכנע שנצליח.

****

לאורך כל השנים, שבתי והתרעתי בטור זה על המחדל הדמוגרפי; על כך שאנו קטנים מידי וחייבים לגדול, על הסכנה שנהפוך ל"מושב זקנים", על ההכרח ברצף דמוגרפי בין דור המייסדים לדור הבנים, על העדר מסה קריטית של חוסן דמוגרפי שיאפשר לנו לעמוד במשבר של עזיבה גדולה וכו'. לצערי, לא ממש שכנעתי, בדרך כלל.

לאומרים שנכשלנו בקליטה, אני מציע לראות את תוצאות השנים המעטות שבהן קלטנו מעט, מעט מידי. הקליטה הזאת הצילה את אורטל מפני שבר דמוגרפי. ולא רק מבחינה כמותית, אלא בעיקר מבחינה איכותית. מי היום בעלי התפקידים באורטל? המזכיר, רכזי החינוך, רכזת הקליטה, רכז צעירים, רכזת רווחה, מנהלת ענף המזון, מנהלת התיירות, מנהלת הכלבו, המד"ב, חברים במזכירות ובמשאבי אנוש, משקיפים בהנהלה הכלכלית, חברים מרכזיים במטע ועוד – כולם אנשים שהגיעו בעשור האחרון.

אלמלא אותה קליטה, היינו היום על עברי פי פחת. לעומת זאת, אילו בכל שנות ההקפאה היינו קולטים, אפילו מספר קטן של 3 משפחות בשנה, היינו היום במקום אחר לגמרי.

אני שמח שסוף סוף נפל האסימון וקיים קונסנזוס כמעט מוחלט בהכרח לצמיחה דמוגרפית משמעותית בזמן הקרוב. חוששני, שבריצה לצמיחה מהירה, אנו עלולים לבצע שגיאות בלתי הפיכות.

****

אני רואה שלוש מטרות למהלך הצמיחה הדמוגרפית: א. גידול מספרי משמעותי של אורטל. ב. גידול שישמור על אורטל כקהילה אחת, ולא כיישוב שיש בו שתי קהילות. ג. שהקהילה האחת תהיה קיבוץ – על פי אורח החיים עליו החלטנו לאחרונה (נקרא לו "קיבוץ שיתופי למחצה").

לכן, אני תומך בקליטה לחברות בקיבוץ. דעתי הטהורה, היא שעלינו לקלוט רק לחברות בקיבוץ. אולם לא אתנגד, בתנאים מסוימים, גם לדרכי קליטה אחרות. בתוך עמי אני יושב, אני מודע לרצון החברים ולחששותיהם שמא לא נצליח בקליטה לחברות בלבד. ויתכן שבמצב שנוצר, המחייב תגבור דמוגרפי משמעותי בזמן קצר, באמת אין מנוס מחבילה דמוגרפית מגוונת יותר.

אף שעקרונית איני חסיד של הרחבה קהילתית, אני מאמין שאורטל יכולה להכיל הרחבה קהילתית קטנה של כ-15-20 משפחות. אף שאני מתנגד עקרונית ל"חברות בעצמאות כלכלית", איני מתנגד להצעה לאפשר אופציה כזאת לבנות ובני הקיבוץ, ובלבד שתהיה לתקופה מוגבלת, כחלק מתהליך ההשתלבות בקיבוץ (להערכתי, מבחינה כלכלית הדרך הזאת אינה משתלמת ולא יהיו לה הרבה קונים, אם בכלל).

אני מודאג מאוד, אך הדאגה שלי אינה מפתיחת הדלת לאפיקי צמיחה חלופיים, אלא מחוסר האמון של חברים רבים ביכולתנו לקלוט לקיבוץ. "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם", אמרו המרגלים שתרו את ארץ כנען. מדוע היינו כחגבים בעיניהם? כיוון שהיינו בעינינו כחגבים. מי שאינו מאמין בעצמו, לא יוכל לשכנע אחרים בעוצמתו.

לדאבוני, אני נתקל בתבוסתנות בתוכנו, באובדן האמונה בעצמנו, באובדן האמונה ביכולתנו לקלוט. "מי ירצה לבוא לקיבוץ? את מי מעניין היום שיתוף? מי שיבוא היום יבוא רק מטעמי נוחות, הם לא יהיו פעילים ותורמים" וכו' וכו', אמירות שאני שומע מחברים. אם לא נאמין בעצמנו, תבוסתנותנו תהיה, חלילה, לנבואה המגשימה את עצמה.

כן, מתוך הבנה להלך הרוח באורטל, אני מוכן לתת ידי גם לאופציות צמיחה נוספות. אך הדרך הראשית, המרכזית, המובילה - חייבת להיות הקליטה לחברות בקיבוץ. בה עלינו להשקיע את מיטב המאמצים ואת מירב המשאבים. אך בראש ובראשונה עלינו להאמין.

****

אחת הסיבות המרכזיות למשבר התנועה הקיבוצית בדור האחרון, היא רוח התקופה. כאשר רוח התקופה מאסה ב"אנחנו" והתמקדה ב"אני"; אינדיבידואליזם קיצוני עד אגואיזם. כאשר רוח התקופה העלתה על נס את הרכושנות, החומרנות, הצרכנות, המרוץ למיליון, התחרות המטורפת, ההישרדות וכו', מעמד הקיבוץ, שערכיו הפוכים, ירד לשפל. הדבר השפיע קשות על חברי הקיבוץ שהדימוי העצמי שלהם נשחק לאורך שנים.

אולם רוח התקופה הולכת ומשתנה. יש לכך סיבות רבות – הן הצפה מעל פני השטח של תהליכי עומק בקרב צעירים בישראל בשנים האחרונות והן התפכחות מן החלומות הבורגניים לנוכח משבר הקפיטליזם של 2008. רוח התקופה חוזרת לערכים של צדק חברתי, של סולידריות, של ערבות הדדית, של קהילתיות. אני מאמין שאנו רק בראשית הדרך החדשה.

רוח התקופה המתחדשת עשויה ליצור אקלים נוח להתחדשות הקיבוץ ולנהירה של צעירים לקיבוץ. האם התנועה הקיבוצית, ובעיקר הזרם השיתופי, ישכילו לנצל את השינוי הזה, למרות נטייתנו להחמיץ סיגנלים ולהתעורר מאוחר? אני מקווה מאוד. היום, הצעירים המחפשים חיי שיתוף, מעדיפים קומונות עירוניות, קיבוצי מחנכים וכד', דרכי הגשמה ראויות ונפלאות כשלעצמן, ולא כל כך התיישבות בקיבוצים כפריים בסְפָר. אבל אני משוכנע שנוצרת בעבורנו הזדמנות אדירה, שאסור לנו להחמיצה. אסור לנו להחמיצה כתנועה קיבוצית. אסור לנו להחמיצה כאורטל.

נכון, לא יעמדו אלפי אנשים לאורך הכביש העולה לאורטל בתור לקליטה. אבל אין לי ספק ביכולת לקלוט בחמש השנים הקרובות 25 משפחות מצוינות. כפי שלפני עשר שנים ולבטח – עשרים שנה, לא היה סיכוי למיזם מן הסוג של "עץ ודעת" והיום מיזמים כאלה פורחים כפטריות אחרי הגשם, כך נפתח חלון הזדמנויות אדיר לקליטה בקיבוץ. אנו חייבים למצות אותו.

יתר על כן, השינוי שחוללנו באורחות חיינו פותח אופציות חדשות לקליטה. אין זה סוד שאיני מאוהב בשינוי, אולם משקיבלנו אותו, עלינו להשכיל לנצל את ההזדמנויות שהוא פותח בפנינו. היום אנו יכולים לקלוט צעירים ומשפחות שהשותפות הטוטאלית הכבידה עליהם, איימה עליהם, אולם הם מעוניינים בשותפות רכה, בקהילתיות המבוססת על ערבות הדדית. אנשים שרוצים חיי קהילה שיתופית, אך רוצים גם ליהנות באופן אישי מפרי עמלם, לא יכלו למצוא זאת באורטל עד הקיץ שעבר, והיום הדלת פתוחה בפניהם.

לכן, אני אופטימי מאוד באשר ליכולת הקליטה שלנו. ובלבד שנאמין בעצמנו ונשקיע בקליטה.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל