הבלוג של אורי הייטנר

ב-1941, ביקרה בא"י משלחת סובייטית, ללמוד על מפעל ההתיישבות הציוני סוציאליסטי. המשלחת ביקרה במושבים ובקיבוצים, ובהם גבת, דגניה ועוד. התחנה האחרונה וגולת הכותרת של הסיור, הייתה ביקור בקיבוץ אפיקים, שכונה באותם ימים "הקיבוץ הרוסי" (בשל מוצא מייסדיו. שמו המקורי של הקיבוץ היה "קיבוץ השומר הצעיר ס.ס.ס.ר."). אפיקים היה קיבוץ גדול וחזק, ששילב חקלאות ותעשיה (חרושת, בשפת התקופה), בתי ילדים הומים מתינוקות וילדים, עוצמה תרבותית וספורטיבית.

חברי המשלחת הסתובבו ברחבי הקיבוץ, ביקרו במפעל ובענפי החקלאות, התרשמו מחדר האוכל, התפעלו מבתי הילדים. במפגש המסכם, תיאר ראש המשלחת את התרשמות חבריה מהקיבוץ, את התפעלותם מהישגיהם, גם את ביקורתם על כך שבאמצעות הקמת קיבוצים אי אפשר ליצור מהפכה כוללת. המשפט האחרון שלו היה: "דבר אחד מטריד אותנו. איך הצלחתם כל היום הזה להסתיר מאתנו את תחנת המשטרה של הקיבוץ?". לוסיה גלילי, מהמנהיגים הבולטים של הקיבוץ, השיב לו שבקיבוץ אין משטרה. "אין משטרה?! אז איך אתם מצליחים לקיים את כל זה?" תמה ראש המשלחת.

הסיפור הזה מעיד עד כמה מופרך כל ניסיון לצייר זהות כלשהי בין הקיבוץ לקומוניזם מדינתי נוסח בריה"מ. למעשה, מדובר בשתי דרכי חיים הפוכות בתכלית. בבריה"מ, לב ההוויה הייתה המשטרה (בעיקר החשאית), והפחד ממנה היה המנוע העיקרי, אולי היחיד, של הכלכלה והחברה. בקיבוץ, העדרו של מוסד המשטרה מהותי ומשמעותי יותר מקיומו של כל מוסד אחר. המשטרה היא היפוכו של הקיבוץ, היפוכה של הווייתו. מעולם לא הייתה תחנת משטרה בקיבוץ, מעולם לא היה בה צורך ואילו הייתה משטרה בקיבוץ, הוא לא היה קיבוץ. הקיבוץ מבוסס על וולונטריות, על חברות ועל אמון. האידיאולוגיה הקיבוצית מחברת עולם ערכים של שיתוף, שוויון, ערבות הדדית, צדק חברתי, דמוקרטיה ועוד. אך האידיאולוגיה הזו היא הקומה השניה של הבנין הקיבוצי והיא מבוססת על אדני החברות והאמון. האדנים הללו הם מסד הקיבוץ. בלעדיהם, אין לו תקומה.

****

לפני שבועיים נערך טיול בני המצווה וההורים של קבוצת ריצ'רץ'. בערב שבת, בין השמשות, לנוכח נופו הקסום של הכינרת, בטיילת המצוק בין כפר חרוב למבוא חמה, ערכנו קבלת שבת. השיחה על פרשת השבוע התגלגלה במהרה לנושא האמון, האמינות. הילדים, ההורים והמדריכים הביעו דעה בנוגע למשמעות האמון כבסיס לחיים טובים וראויים. דיברנו על האמון כבסיס לחברות, כבסיס לאהבה, כבסיס לזוגיות, כבסיס למשפחה, כבסיס לקהילה, כבסיס לקיבוץ.

כך אנו מחנכים את ילדינו – על האמון כערך עליון. אבל חינוך אינו מסתכם בדיבור. המעשה והדוגמה האישית הם לוז החינוך. וכאשר בחיים האמתיים נסדק האמון, המסר החינוכי נפגע קשות.

אירועים קשים חווינו באורטל בשנים האחרונות, והמכנה המשותף להם הוא פגיעה באמון ההדדי. לעתים אני שומע שאלה / תמיהה: מה כבר קרה? מה  אובדן הפרופורציות הזאת? מישהו כאן גנב, מישהו רצח? לא, אף אחד לא גנב ולא רצח, אבל כאשר חברה משתיתה את אורח חייה על האמון, כל פגיעה באמון, היא שבר עמוק.

****

בעקבות מאמרי "גרון עמוק" במידף שעבר, אמר לי חבר שהוא הופתע מהדברים. "הרי כשאתה כתבת על היד המושטת שלא פגשה יד אחות, וכשפרסמת את שירו של יהודה עמיחי 'שיר הלל לכל מה שנשאר' לא התכוונת בדיוק למה שהיה כתוב בכתבה בעיתון?"

השאלה הזאת מבטאת אי הבנה של מהות המשבר עמו אנו מתמודדים. גם אם מושא הביקורת בדברים שכתבתי ובכתבה בעיתון הם אותם אנשים ואותם מעשים, ההבדל בין כתיבתי למעשהו של "גרון עמוק" תהומי.

אני ביטאתי, בדיון ציבורי, קהילתי, חברי ופתוח, את הכאב, הצער והתסכול מאנשים שציפיותיי מהם לעת הזאת היו גבוהות מאוד, וכגודל הציפיות, גודל האכזבה. כן, אין זו רק אכזבה, אלא גם כעס. כמובן שהתייצבתי בשמי, בגלוי, מאחורי דבריי. תהום פעורה בין אמירה זו, לבין מעשהו הפחדני של חבר, שהסתתר מאחורי האנונימיות, התקשר לכתב הצהוב ביותר בשטח, השמיץ חברים, נתן לו שמות של "עוזבים" (אגב, בעבורי חבר בשנת חופשה או בשנת חופשה שניה אינו נחשב לעוזב, כל עוד הוא עצמו לא הודיע שזו החלטתו, ואני תמיד מקווה ומאמין בסיכוי לחזרתו), העביר לו רכילות רעה על גובה משכורות, שיתף אותו בספקולציות על מניעיהם הכמוסים של אנשים ומסר לו מידע שקרי ומופרך אודות עלות דמיונית של הנחיית תהליך ההסכמות. ההבדל בין הביקורת שהשמעתי ממעמקי כאבי לבין מעשהו של "גרון עמוק", הוא ההבדל בין חברות לשבירתה, בין אמון ומעילה בו.

וכאמור, החברות והאמון הם המסד לחיינו המשותפים.

                                                                                                         * מידף - עלון קיבוץ אורטל