הבלוג של אורי הייטנר

זכותה של מדינה לשלוט על שערי הכניסה אליה, היא הבסיס לריבונות. בלעדיה, אין גבול, וללא גבול אין ריבונות. מדינה המוותרת על שליטה זו, מזמינה אנרכיה ומסכנת את קיומה.

שליטתה של מדינה על שערי הכניסה, מחייבת מדיניות הגירה. מדיניות הגירה אינה סגירה הרמטית של שעריה. סגירה הרמטית אינה מדיניות. מדיניות הגירה, היא דרכה של מדינה להתמודד עם מורכבות סוגיית ההגירה ומתן מענה הומאני למצוקה תוך שמירה על כך שהחברה לא תפגע ממנו.

העולם נמצא בעידן של תנועה גדולה, שעל פי המומחים צפויה לגדול בעשרות השנים הקרובות. סוגיית ההגירה הופכת בהדרגה למרכזית ביותר בעולם כולו.

העולם מחולק למדינות שמהגרים מהן ולמדינות שמהגרים אליהן. במילים אחרות, לארצות שרע לחיות בהן ולארצות שטוב לחיות בהן. עלינו להתברך בכך שאנו שייכים לקטגוריה השניה. העובדה שאנו המדינה המתקדמת והחופשית היחידה בתוך אוקיינוס של עולם שלישי מפגר, עני ומדכא, חרף היותנו ארץ עניה במשאבי טבע ועם חסר ניסיון ריבוני, ובעיקר – חרף העובדה שמיום הקמת המדינה אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה קשה על עצם קיומנו, היא הצלחה אדירה, שיש להתגאות בה. שטף ההגירה לישראל, הוא מחיר ההצלחה הזאת. את המחיר הזה משלמות כל המדינות המתקדמות והמפותחות בעולם.

כל המדינות הללו, מתמודדות עם הסתירה המובנית בין שני ערכים – הערך ההומאני של סיוע לאנשים במצוקה, מול ההגנה על זהותה ומהותה של המדינה והגנה על כלכלתה ועל אזרחיה. בישראל בעיית ההגירה קשה יותר מאשר במדינות אחרות משני טעמים: א. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שאין צורך בחציית ים כדי להגיע אליה. הנגישות אליה קלה וזולה יותר. ב. ישראל מתמודדת עם בעיות דמוגרפיות קשות יותר, בהיותה מדינת לאום המצויה במלחמת קיום, ובתוכה מיעוט לאומי גדול של בני העם הנלחם נגד קיומה.

מתוך נקודות המוצא הללו, על מדינת ישראל לגבש מדיניות הגירה מאוזנת, כיאה למדינה יהודית ודמוקרטית, נאורה וחפצת חיים.

****

הקונפליקט הערכי המאפיין את כל מדינות המערב, תקף שבעתיים בישראל.

כמדינה יהודית אנו מחויבים לערכים היהודיים. הציווי של "ואהבת את הגר" והדרישה ליחס נאות ומקבל לגרים בתוכנו הוא יסוד מוסד ביהדות, אחד מערכי היסוד השזורים לכל אורך התורה. הנימוק לציווי זה, המופיע פעמים רבות – "כי גרים הייתם בארץ מצרים", מתעצם לנוכח אלפיים השנים שבהן היינו גרים בתפוצות הגולה, ובלשון המעטה, זו לא הייתה קייטנה.

מצד שני, האיום הדמוגרפי על יהדותה של המדינה, גדול הרבה יותר מאשר על מדינות לאום אחרות, ומחייבות את המדינה להגן על ייעודה כמדינה יהודית.

מדיניות ההגירה מאוזנת, חייבת לאזן בין הערכים הסותרים הללו. יש להשתיתה על שלושת העקרונות הבאים:

א. שערי הכניסה לישראל פתוחים לרווחה בפני כל יהודי. יהודי אינו מהגר לישראל אלא עולה אליה, הוא שב למולדתו. כל יהודי בעולם הוא אזרח ישראל בפוטנציה ובעלייתו לארץ הוא מממש את אזרחותו.

ב. שערי הכניסה לישראל סגורים הרמטית בפני פלשתינאים, המצויים במצב מלחמה בישראל, והרואים בהגירה אליה ובהצפתה בפלשתינאים כלי במאבק נגד קיומה (טענת "זכות" השיבה).

ג. שערי הכניסה לישראל פתוחים מסיבות הומניטאריות למכסה קבועה בחוק של כאלף פליטי חרב, המחפשים מקלט בפני רודפיהם, מידי שנה.

את מימוש סעיף ג' יש ליישם אחרי התמודדות עם מחדל ההגירה בשנים האחרונות – הסתננותם של 60,000 מהגרים, רובם מחפשי איכות חיים ועבודה, והכנסתם בידי המדינה לתוככי שכונות המצוקה, בעיקר בדרום ת"א.

יש להשלים את בניית הגדר ולבנות גדר גם בגבול עם ירדן, בערבה. יש להבחין בין פליטי חרב ומהגרי עבודה. את מהגרי העבודה יש להשיב לביתם בהקדם האפשרי. יחד עמם – גם את מהגרי העבודה שהגיעו כחוק ולא חזרו לארצם. לפליטי החרב יש להעניק מעמד של תושבי ארעי בישראל, כל עוד נשקפת להם סכנה. יש להוציא אותם משכונות העוני ולשבץ אותם לעבודה על חשבון מכסת מהגרי העבודה החוקיים.

ובכל מקרה – יש לנהוג בכבוד ובאנושיות לכל אדם הנמצא בתוכנו. יש להיאבק בכל גילוי של גזענות, הן הסתה מתלהמת מפי פוליטיקאים דמגוגים ציניים, והן תוצאתה הישירה – גילויי אלימות פיזית. את החזרת מהגרי העבודה לארצותיהם, יש לעשות באופן אנושי ומכובד, ללא גילויים מכוערים של אטימות ואלימות, מן הסוג שנחשפנו אליהם בשבוע האחרון.

* "ישראל היום"