הבלוג של אורי הייטנר

אחד המאבקים המוצלחים ביותר בתולדות המדינה, בפרספקטיבה של למעלה מעשור מאז סיומו, הוא המאבק על הגולן. לא זו בלבד שהגולן נשאר ישראלי, ואין הוא היום אתר למרחץ דמים המוני, מה שמלמד על כך שמטרותיו הושגו – קשה שלא לייחס את העובדה הזאת למאבק הציבורי המוצלח. יצחק רבין החליט על משאל עם במקרה של נסיגה מהגולן, והבאים אחריו התחייבו לכבד את ההחלטה הזאת. וכמי שקראו את הסקרים, כל הסקרים, הם הבינו שצפוי להם כישלון במשאל העם, והם עצרו רגע אחד לפני תהום הכניעה הסופית לתכתיב של אסד. הם ראו את הסטיקרים "העם עם הגולן" על המכוניות, שהציפו את כבישי הארץ; הם ראו את כרזות המרפסות ברחובות הערים ואת הכתובות על עגלות חציר באזורים החקלאיים – שצבעו את הארץ בגולן. הם ראו את רבבות המפגינים בצמתים ואת מאות האלפים בכיכר רבין. הם ראו את רבע המיליון שעלו להזדהות עם שובתי הרעב בגמלא. בדמוקרטיה, יש גבול ליכולתו של השלטון ללכת נגד רצון העם.

הייתי בין מובילי המאבק על הגולן, ולאורך שנותיו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אני יכול להעיד ממקור ראשון, על האסטרטגיה של המאבק, שהובילה לניצחון. "העם עם הגולן" – זו לא הייתה רק סיסמה, אלא אסטרטגיה. הנחת היסוד של המאבק, הייתה מאבק עממי דמוקרטי, שיגייס את תמיכת ההמונים. הנחנו שהציבור הישראלי מחולק לשלושה חלקים: חלק אחד, בכל מקרה יתמוך בנו. חלק שני, בכל מקרה יתנגד לנו. החלק השלישי - מתנדנד. ידענו, שהחלק המתנדנד הוא לשון המאזניים שיכריע במאבק הציבורי. לכן, עלינו לרכוש את לבו.

לפיכך, קבענו כללים ברורים למאבק – להימנע ממה שירתיע וירחיק את הציבור המתלבט ולהשקיע את מאמצינו בגיוסו. לכן, נמנענו מכל הפרת חוק, מכל אלימות, מכל ונדליזם, מכל חסימת כבישים, מאמירות קיצוניות ומתלהמות. מצאנו דרכים יצירתיות לבטא נחישות וחוסר פשרות, בדרכי נועם ונתיבות שלום. מעבר לשיקול הטקטי – הסוג הזה של המאבק גם התאים לנו, לאופי של תושבי הגולן.

זה לא היה קל. קשה לתאר את תחושות הזעם והתסכול לנוכח הניסיון, לעתים האובססיבי, של הממשלות לסגת מהגולן. היה זה שבר של הערכים והאמונות עליהם התחנכנו ובהם אנו מאמינים ואותם אנו מגשימים בחיינו זה עשרות שנים. היה זה איום ממשי על עצם קיומנו – על מפעל החיים שבנינו בעשר אצבעותינו. היה זה איום בעקירתנו מבתינו, חורבן קהילותינו, אובדן חלומותינו. קל מאוד היה לגלוש לביטוי אוטנטי של הזעם, באלימות והפרת חוק. אילו נהגנו כך, היינו משחקים לידי יריבינו וסביר להניח שבמקום שבו אני חי ומגדל את ילדיי, היום סורים היו טובחים בסורים.

ניהול מאבק דמוקרטי ומכובד כפי שניהלנו, חייב מנהיגות חזקה, שידעה לעמוד בפרץ ולא לתת לקיצונים להכתיב את הדרך; מנהיגות שידעה לנשוך שפתיים, לספור עד עשר, לשמור על עצבי ברזל ולהשאיר ליריב לעשות את כל הטעויות. כך ניצחנו.

המאבק החברתי בקיץ 2011 הזכיר לי את המאבק שלנו – מאבק מכובד, בלתי אלים, לא מתלהם. למעט אי אלו מעידות, היה זה מופת של מאבק דמוקרטי. ככזה, הוא הצליח לגייס את הציבור הרחב, באחוזי תמיכה אדירים ובהשתתפות פעילה של מאות אלפי אזרחים. גיוס ההמונים לאורך זמן והשתתפותם הפעילה בעוד ועוד הפגנות וצעדות, הפך את המאבק לכוח ציבורי ופוליטי אדיר, שהרתיע את הממשלה והביא להישגים משמעותיים. המשך המאבק בדרך זו, עשוי להניב תוצאות משמעותיות ולשנות את פני החברה הישראלית.

והנה, כמו פרה הבועטת בכד החלב המתמלא, כך ראשי המאבק החברתי פועלים היום להרוס את ההישגים של שנת המאבק הראשונה. עצביהם של ראשי המאבק לא עמדו להם, אולי הם הוסתו בידי גורמים רדיקאליים שדחפו אותם לפינה הקיצונית. מאבק מתלהם ואלים, ירחיק את הציבור והוא נדון לכישלון. מאבק המבוסס על פריעת חוק, אלימות, ונדליזם, חסימת כבישים – הוא מתכון בדוק לתבוסה. אין לי ספק שראש הממשלה חוכך ידיו בהנאה, לנוכח המראות מת"א במוצאי שבת. אין ספק, שהפגנה שקטה של 300,000 איש, כפי שהייתה אשתקד, מאיימת עליו אלף מונים.

אני תומך בכל לבי במאבק למען מדינת רווחה וצדק חברתי. נטלתי חלק במאבק אשתקד; השתתפתי בהפגנות בקריית שמונה ובראש פינה, נאמתי בהפגנה בקצרין, פעלתי במאהל המחאה בקריית שמונה, כתבתי מאמרי תמיכה במאבק. ברור שלא אהיה חלק ממאבק אלים ובלתי דמוקרטי. איני רוצה לדבר בלשון עבר ולומר לראשי המאבק: איבדתם אותי. אבל אם לא תתעשתו ותסחפו לכיוון האלים, לא רק אותי תאבדו, אלא את הציבור הישראלי.

* "ישראל היום"