הבלוג של אורי הייטנר

השבוע מלאה שנה ליישום המודל השילובי. עלינו לערוך סיכום מקצועי ומסודר של השנה הזאת, מן הבחינה החברתית, הכלכלית, הערכית והאישית.

על פי נתונים בלתי רשמיים, חלה בשנה זו עליה מרשימה בהכנסות מעבודת החברים. נתון מעניין נוסף, הוא שחברים שטרם השינוי לא עמדו בסף הפרנסה הנדרש, עברו אותו במהלך השנה.

מאחר ושיפור המוטיבציה בעבודה היה אחד היעדים המרכזיים של השינוי, עלינו להתברך בתוצאה הזאת. תוצאה כזו משמחת את כולנו, אני מאמין שגם את מי שהתנגד למהלך, שהרי טובת אורטל עומדת לנגד עיני כולנו. בוודאי שהיא משמחת את מי שתמך במהלך. מאחר ותמכתי במודל החדש בלב כבד מאוד, כל נתון חיובי מחזק אותי, בדיעבד, בהצדקת הכרעתי.

אכן, אני שמח על ההצלחה, אך גם מתוסכל ממנה. זו הצלחה מתסכלת.

****

משמעות הנתון הזה, הוא שחברים באורטל ניצלו לרעה את יתרונות השיתוף, ולא תרמו ככל יכולתם, כנדרש מהם. והנה, ברגע שהם יכלו להרוויח באופן אישי, המוטיבציה שלהם השתנתה. זה עצוב מאוד ומתסכל מאוד.

לא, אינני תמים ולא מיתמם ואיני מופתע מן התוצאות. מעולם לא סברתי שכל החברים תורמים לפי יכולתם, וגם בתהליכים שהובלתי ניסיתי להתמודד עם התופעה. לא אחת קראתי בטור זה לחברים לרדת מן הטריבונות ולהיכנס מתחת לאלונקה – הן בפרנסה והן בעשיה חברתית התנדבותית.

ואף על פי כן, כאשר הנתונים זועקים באופן מדיד, לא כתחושת בטן, הם מתסכלים. הם מחייבים אותנו לחשבון נפש כחברה, וחלק מאתנו - כבודדים.

****

חשבון נפש כזה מציב סימן שאלה על עצם היתכנות הרעיון הקיבוצי. מעולם לא סברתי שאנו פטורים מבחינת הרעיון, שהרי איננו חברי קיבוץ מתוך סטיכיה, אלא מתוך בחירה יומיומית מחדש. ואולי... אולי חיינו בטעות ורק תמורה אישית חומרית מניעה את האדם?

לא, ממש איני חושב כך. הקיבוץ אינו יצירה למלאכים וגם לא לאנשים מושלמים. הוא נוצר לאנשים רגילים, עם יצרים וחולשות. הקיבוץ לא התיימר מעולם ליצור אדם חף מחולשות אנוש, אלא ליצור תרבות של התמודדות ערכית עם חולשות טבעיות כמו אגואיזם, רכושנות, רדיפת בצע וכו', עם יצר הרע שקיים בכל אחד. זוהי התמודדות קשה ויומיומית, ברמת הפרט וברמת החברה.

הנתונים שציינתי, מעידים על כך שלא נחלנו הצלחה מלאה ומספקת בהתמודדות הזאת. ואף על פי כן, האדם אינו רק סך כל חולשותיו ויצריו. מותר האדם מן הבהמה בערכים, באידיאלים ובתרבות שהוא מציב כמשקל נגד ליצריו וחולשותיו.

וגם אם הצלחתֵנו ביצירת מוטיבציה גבוהה לתרומה משמעותית מצד כל החברים, בתנאי ניתוק מוחלט מן התמורה, הייתה חלקית בלבד – עדיין עלינו להתברך גם בחלקיות הזאת. יתכן שעתה, במודל החדש, פתחנו פתח המקל על התמודדות לפחות חלק מן החברים עם חולשותיהם, ועדיין מאפשר לנו לקיים באופן משמעותי את הדרך הקיבוצית.

במבנה המקורי שיצרנו - אף שחלק מן התמורה נכנסת אלינו באופן פרטי, עדיין רובה נועד להגדיל את העוגה המשותפת, לרווחת החברים ולמימון החינוך, התרבות, הבריאות, חדר האוכל; חיי הקהילה והחיים המוניציפאליים.

עלינו להקדיש את השנים הבאות לעיצוב אורטל במבנה החדש, השיתופי למחצה, ובעיקר לקלוט לתוכו חברים חדשים רבים.

אני מקווה שיבוא יום, בו נהיה בשלים להחזיר את עטרת השותפות המלאה ליושנה.

* מידף עלון קיבוץ אורטל