הבלוג של אורי הייטנר

חיילים אלמונים / אברהם שטרן "יאיר"

פינתי השבועית ברדיו "אורנים", 2.7.12

בשבת הלך לעולמו ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. לפני עשרים שנה, ב-1992, הייתי בין האזרחים שהורידו אותו מן השלטון ובחרו ביצחק רבין לראשות הממשלה. בפרספקטיבה של עשרים שנה, דעתי על שמיר שונה בתכלית – אני רואה בו את אחד מראשי הממשלה הטובים ביותר שהיו לנו; הן בזכות המעשים שעשה, והן בזכות המעשים שנמנע מלעשות. גולת הכותרת של תקופת כהונתו היא, לדעתי, העליה הגדולה מבריה"מ והעליה מאתיופיה. אני משוכנע, שאלמלא הוא, מדיניותו ומאבקו נגד הענקת מעמד פליט בארה"ב ליהודי בריה"מ, רובם הגדול היה מהגר לארה"ב ולא עולה לישראל. אף ראש ממשלה אחר לא היה עושה זאת. אני בספק אם עוד ראש ממשלה היה מכפיף את כל סדר העדיפויות לקליטת עליה ויוצר מצב שבו מדינה בת 4.5 מיליון איש תקלוט בתוך שנים ספורות מיליון איש, ולכולם תהיה קורת גג, בית ספר לילדים ולרובם הגדול מקומות עבודה. אני בספק רב אם עוד ראש ממשלה היה מחליט על "מבצע שלמה" ומעלה ביממה וחצי כמעט 15,000 יהודים מאתיופיה. קובעי הטעם התקשורתי והאקדמי מגמדים את דמותו של שמיר, והעובדה שלא ניחן בכריזמה שופעת וסלד מברקים ורעמים מקלים על הגימוד הזה, אבל אין לי ספק שההיסטוריה תשפוט אותו כראש ממשלה מצוין.

לזכרו של יצחק שמיר, אשמיע היום את השיר "חיילים אלמונים". יצחק שמיר היה ממפקדי הלח"י. יש לציין, שלאחר רצח "יאיר", מייסד הלח"י, הארגון לא העמיד בראשו מפקד, אלא מפקדה בת שלושה אנשים, בעלי כישורים שונים, השונים זה מזה ומשלימים זה את זה. ישראל אלדד היה איש הרוח והאידיאולוג, נתן ילין מור היה האיש הפוליטי והמדינאי, יצחק שמיר היה איש הארגון והמבצעים. כינויו המחתרתי היה "מיכאל".

"חיילים אלמונים" היה המנון הלח"י, אותו כתב אברהם שטרן "יאיר" והלחין יחד עם אשתו רוני, שהייתה מוסיקאית. "יאיר" כתב את השיר בהיותו מפקד בכיר באצ"ל והשיר היה להמנון האצ"ל. עם פרישתו מהארגון והקמת הלח"י, הפך השיר להמנון הארגון החדש.

אני מודה ומתוודה שלא קל לי עם השיר הזה. אני רואה הבדל בין "טוב למות בעד ארצנו" של טרומפלדור, שמשמעותו היא שהגנת המולדת היא דבר שראוי למות בעדו, לבין הצגת המוות הזה כהתגשמות חלום: "חלומנו למות בעד ארצנו". גם עם השורה "ללחום ולכבוש עד בלי די" קשה לי להזדהות – בעיניי המלחמה היא רע הכרחי. עלינו להיות נכונים להילחם ככל שיידרש, אך אין כל דבר חיובי במלחמת נצח. ובמיוחד אני מסתייג מן הבית האחרון – "מדמעות אימהות שכולות מבנים, / ומדם תינוקות טהורים - / כבמלט נדביק הגופות ללבנים, / ובנין המולדת נקים". אני מעדיף את בניין הארץ במלט ולבנים, בעבודה קשה, ובנשק אני רואה הכרח להגן על בניית המפעל. הרטוריקה הזאת, אני מודה, זרה לי. גם עצם הרעיון של "חיילים אלמונים", אף שהוא מרמז בעיקר לעומקה של המחתרת – נשמע באוזניי כמופת של אנשים מחוקי פנים ואישיות, שכל אישיותם קודש למלחמה, ולפיכך הוא זר לי. אני מעדיף את חיים גורי עם "לנצח זכור נא את שמותינו" ואת יהודה עמיחי עם "אין לנו חיילים אלמונים".

אולם הרטוריקה הזאת והשיר הזה דרבנו אנשים לצאת לקרב ולהילחם להגנה על המולדת ולהקמת המדינה, ואני מצדיע לדור התקומה, דור המחתרות ותש"ח. את הערכתי ליצחק שמיר, החלטתי לבטא בהשמעת השיר הזה.

הביצוע המוכר ביותר של השיר הוא של יפה ירקוני. ביצוע נוסף, המדלג על חלק מן הבתים, הוא של שלמה ארצי הצעיר – ביצוע מנומנם ומחמיץ את עוצמת השיר. הביצוע שבחרתי, אותו מצאתי ביוטיוב, הוא של מקהלה שאיני יודע עליה דבר, גם לא את שמה. דומני שהפאתוס המארשי של הביצוע הזה, הוא ההולם ביותר את מילותיו ואת המזג והתודעה של מי שצעדו לקרב עם השיר הזה על שפתותיהם.

חיילים אלמונים הננו בלי מדים, / וסביבנו אימה וצלמוות. / כולנו גויסנו לכל החיים, / משורה משחרר רק המוות. // בימים אדומים של פרעות ודמים, / בלילות השחורים של ייאוש. / בערים, בכפרים את דיגלנו נרים, / ועליו, הגנה וכיבוש. // לא גויסנו בשוט כהמון עבדים, / כדי לשפוך בנכר את דמנו. / רצוננו: להיות לעולם בני חורין, / חלומנו: למות בעד ארצנו. // ומכל עברים רבבות מכשולים / שם גורל אכזרי את דרכנו, / אך אויבים מרגלים ובתי אסורים / לא יוכלו לעצור בעדנו. // אם אנחנו ניפול ברחובות, בבתים, / יקברונו בלילה בלאט; / במקומנו יבואו אלפי אחרים, / ללחום ולכבוש עדי עד. // מדמעות אימהות שכולות מבנים, / ומדם תינוקות טהורים - / כבמלט נדביק הגופות ללבנים, / ובנין המולדת נקים.