הבלוג של אורי הייטנר

הריטואל היומי – במקביל לעדות המפלילה של עד המדינה בפרשת "הולילנד", מופצצת התקשורת בתגובות והודעות של דוברי ויחצני אהוד אולמרט, שנועדו לערער את אמון הציבור בעֵד ולמעשה גם במשטרה ובפרקליטות, להשפיע על השופטים ולערער מראש את אמון הציבור גם בבית המשפט במקרה שאולמרט יורשע. מעבר להפרת עקרון הסוביודיצה, שכבר מזמן היה למרמס, מן הראוי שנשים לבנו על בעייתיות נוספת הכרוכה בהתנהלות הזאת. לרשות אולמרט סוללה של טובי הפרקליטים וכאילו לא די בכך, עומדת לרשותו סוללת יחצנים. האם היכולת שלו להשיג את מבוקשו בבית המשפט דומה ליכולת של אזרח מן השורה?

כמובן שאין בסוללה הכפולה הזאת ערובה לזיכוי הנאשם. עובדה – הסוללה הכפולה מן הזן הזה לא עמדה למשה קצב בכל ערכאות המשפט. השופטים פסקו במקצועיות והרשיעו את האנס.

ואף על פי כן, יש לזעוק כנגד חוסר הצדק וחוסר השוויון במשפט, בין אנשים שהפרוטה בכיסם ויכולים להרשות לעצמם ייצוג משפטי יוקרתי מן המעלה הראשונה ולצדו ייצוג תקשורת, לבין אנשים שאינם יכולים אפילו לחלום על כך.

גם על פי הגישות השמרניות ביותר, השוללות עקרונית את עצם החתירה לשוויון כלכלי ולצמצום פערים - השוויון בפני החוק, השוויון במשפט, הוא ערך חשוב שחובתה של החברה לעמוד עליו. זהו ביטוי של ערך שוויון ההזדמנויות, שבבסיס התיאוריות הליברליות והקפיטליסטיות. יגאל אלון כתב בספרו "כלים שלובים" ששוויון הזדמנויות הוא הזדמנות לאי שוויון. כוונתו הייתה, שפערים סוציואקונומיים הופכים את שוויון ההזדמנויות למילה ריקה. האם ילד ממשפחת מצוקה וילד ממשפחה עשירה, השווים בכישוריהם ובמוטיבציה שלהם, נדרשים לאותה רמת מאמץ כדי להגיע לאותן תוצאות? הרי ברור שהילד ממשפחת המצוקה, יידרש להשקיע פי כמה וכמה כדי להשיג את מה שבן דמותו העשיר יכול להשיג בקלות. למשל, הילד העשיר יוכל לקבל מורים פרטיים למכביר, הילד העני – לא. הילד העני יידרש לסייע לפרנסת המשפחה, הילד העשיר – לא וכן הלאה.

הפערים הכלכליים הופכים גם את השוויון במשפט לפארסה. האם סיכוייו של מי שיכול להרשות לעצמו את טובי עורכי הדין דומים לסיכוייו של מי שנאלץ להגן על עצמו בכוחות עצמו, כיוון שידו אינה משגת לשכור עו"ד? התשובה ברורה.

הסנגוריה הציבורית נועדה לתת מענה לעוול הזה. הסניגוריה הציבורית הינה יחידה במשרד המשפטים, המעניקה הגנה משפטית לכל, תמורת אגרה סמלית, במימון המדינה. טרם הקמת הסנגוריה הציבורית, מרבית האזרחים נאלצו לייצג את עצמם מסיבות כלכליות. הקמת הסנגוריה הציבורית, לפני 16 שנים, תיקנה את העוול הכבד הזה. אמנם היא לא יצרה שוויון. ברור שיש פער אדיר בין אזרח המיוצג בידי סניגור מן הסניגוריה הציבורית לבין אהוד אולמרט או משה קצב, אולם עצם העובדה שכל אזרח יכול לקבל מן המדינה ייעוץ משפטי, הופכת את העוול לנסבל, ומעניקה לכל אזרח את זכותו לייצוג משפטי. ואכן, מרבית הנאשמים בפלילים מיוצגים בידי הסנגוריה הציבורית.

והנה, משרד המשפטים מתכוון להפריט את מימון ההגנה המשפטית ולהשיתה במידה רבה על הלקוחות, באמצעות העלאה של האגרה הסמלית לאגרה של מאות שקלים. זהו עוול משווע ונסיגה חמורה של המדינה ממחויבותה לאזרחיה.

יש תחומים שהמדינה מחויבת להם ונסיגתה מהם הינה פגיעה קשה בחיי האזרחים ובזכויותיהם הבסיסיות. העובדה שעניים רבים נמנעים מטיפול רפואי ובעיקר מטיפולי שיניים, ובאזורי מצוקה חלק ניכר מן הילדים אינם מקבלים חיסונים, בשל ההפרטות בשירות הרפואי, הינה קלון על החברה הישראלית. כך גם נסיגת המדינה ממחויבותה לאפשר לכל אזרח את מימוש זכותו להגנה משפטית.

אי אפשר להתעלם משינויי כיוון מסוימים של הממשלה כהיענות למחאה החברתית, כמו חינוך חינם מגיל שלוש (אלא שבמשאבים שהמדינה מספקת מדובר בבייביסיטר יותר מאשר בחינוך) וכמו ההחלטה האחרונה על הגדלת יעד הגירעון כדי לאפשר מימון יעדים חברתיים. אולם ממשלה הפוגעת בזכות בסיסית של אזרחיה, וכתוצאה מכך פוגעת קשות בשוויון בפני החוק והמשפט על רקע הפערים הכלכליים, אינה מקדמת את הצדק החברתי במדינה, אלא מסיגה אותו אחור.

* "חדשות בן עזר"