הבלוג של אורי הייטנר

פרשת "בלק"

דרשה בקבלת שבת באורטל 6.7.12

פרשת "בלק" נקראת על שמו בלק בן ציפור, מלך מואב. אולם הגיבור האמתי של הפרשה הוא בלעם, נביא או קוסם, שהיה מוכר בכל המזרח הקדום כאדם בעל כוחות עילאיים – בעל יכולת לברך או לקלל, וברכתו או קללתו מתקיימת.

לאחר שורה של ניצחונות וכיבושים, בעבר הירדן המזרחי, חונה עם ישראל על גבול מואב. לא בכדי אני מכנה אותו כאן "עם ישראל" ולא "בני ישראל", מפני שכך הוא מוגדר בפיו של בלק: "ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא, ויקץ מואב מפני בני ישראל". ניצחונות ישראל יצרו הרתעה חמורה ומלך מואב מבועת ומפוחד מפני העם העומד מולו. הוא הגיע למסקנה ריאלית שאין דרך לנצח את העם הזה במלחמה ופונה לדרך המאגיה. הוא שוכר את בלעם לקלל את ישראל, בהניחו שזאת הדרך היחידה לנצחו. והנה, בלעם שבא לקלל, ברך את עם ישראל, ברכות נפלאות, שאף נכנסו אל תוך התפילה.

בחפירות ארכיאולוגיות בירדן התגלו שרידי ספר בשפה המואבית, הנקרא "דברי בלעם בן בעור". מכאן, שאכן – או שהייתה באמת דמות כזו, או שהייתה אמונה רווחת במזרח כולו על קיומה של הדמות.  

המסורת היהודית, מציגה את בלעם כדמות שלילית, שניסה בכל מאודו לקלל את ישראל, ובכל ארבעת הניסיונות אלוהים עצר אותו, הפך את הברכה לקללה ובכך הציל את ישראל. הגישה השוללת את בלעם מופיעה כבר בתורה עצמה, בספר דברים, שם נאמר: וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת-בִּלְעָם בֶּן-בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ.  ו וְלֹא-אָבָה יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל-בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת-הַקְּלָלָה. בספר יהושע הוא אף מוגדר "בלעם בן בעור הקוסם" ועל פי התורה הקוסמות היא אחת מתועבות עמי כנען, שנאסרו על בני ישראל.

אולם, קריאת הפרשה מציגה את בלעם באור אחר לחלוטין. אי אפשר שלא לראות בעליל שבלעם הינו נביא ה', נביא אמת. יש לציין, שגם נביאי שקר הם נביאים, אלא שהם משקרים, כלומר לא מעבירים את דבר האלוהים, אלא אומרים את מה שמצפים מהם, או מנבאים על פי מה שמשלמים להם. לעומת זאת, בלעם, לאורך כל הדרך, מבהיר לבלק ולשליחיו שאין הוא "פה להשכיר" אלא הוא שואל את ה' ומעביר את דבריו כהווייתם. וכאשר בלק מציע לו תמורה כספית נאה, הוא עומד בפיתוי, ומשיב פעם אחרי פעם באופן חד משמעי: יח וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל-עַבְדֵי בָלָק: אִם-יִתֶּן-לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת-פִּי יְהוָה אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה. מה פירוש "לא אוכל"? ודאי שהוא יכול, בדיוק כפי שנביאי שקר יכולים, הרי עיקר היהדות הוא חופש הבחירה של האדם. כשבלעם אומר "לא אוכל", הכוונה היא שאינו מוכן, כיוון שהדבר מנוגד לדרכו, לאתיקה הנבואית שלו. ארבע פעמים עומד בלעם במבחן – נדרש לקלל, כאשר מובטח לו הון רב תמורת הקללה, והוא מברך. בשום מקום בפרשה, לא נכתב שהוא ניסה לקלל, ואלוהים הפך את ברכתו לקללה.

מדוע, אם כן, נוצר הנראטיב של "בלעם הרשע". דומני, שהדבר נובע מגישה הקיימת ביהדות, לפיה גוי אינו יכול להיות נביא, אלא רק יהודי. אולם לדעתי, לא זו בלבד שהנראטיב הזה מנוגד לכתוב בפרשה, אלא שאני רואה הרבה יופי דווקא בתובנה שגם לא יהודי עשוי לקבל התגלות ולהיות נביא.

בתוך הפרשה, מופיע סיפור שלילי על בלעם; סיפור מוזר ביותר, מיסטי, השונה בסגנונו ובמסריו משאר הפרשה. מסופר שם על בלעם הרוכב על אתונו, ולפתע האתון רואה מלאך שְׁלוּף חרב חוסם את דרכה, נלחצת אל הקיר ומוחצת את רגלו של בלעם. שלוש פעמים הוא מכה את האתון, והיא מדברת אליו, מטיפה לו מוסר על יחסו הבלתי הוגן אליה. רק אז הוא רואה את המלאך, המאיים עליו ומורה לו לומר רק את המילים שיכניס לפיו. לכאורה, אישוש לתפיסה השלילית אודותיו. אך הסיפור הזה סותר את העובדה שלאורך כל הדרך בלעם אמר מרצונו שיאמר אך ורק את דבריו של אלוהים. אין זאת, כי אם תוספת מאוחרת שנועדה להציג את בלעם באור שלילי, ליצור לו דמוניזציה. בלעם הוא נביא? הרי הוא, המכנה את עצמו "גלוי עיניים", אינו רואה את מה שהאתון רואה.

לעניות דעתי, בלעם הוא מופת של נביא אמת, הדבק בדבר ה' ומואס בפיתויים החומריים המורעפים עליו. שוב ושוב הוא מברך את עם ישראל, ברכות נפלאות, שנכנסו לתפילה. כן, טקסטים של גוי, רחמנא לצלן, נמצאו ראויים להיכנס לתורה ולתפילה. לבלק, המפתה אותו בהון רב תמורת קללותיו, הוא מעז לנבא את תבוסת מואב במלחמה עם ישראל.

הנה, כמה פסוקים מברכתו השלישית: מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב , מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. ו כִּנְחָלִים נִטָּיוּ, כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר, כַּאֲהָלִים נָטַע יְהוָה, כַּאֲרָזִים עֲלֵי-מָיִם. ז יִזַּל-מַיִם מִדָּלְיָו, וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים, וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. ח אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם, כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ, יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו, וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. ט כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּו. מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר.

בפרשה הבאה מסופר שבלעם מת במלחמת מואב עם ישראל, אף שהוא בכלל ארמי. גם זאת נשמעת לי כתוספת תמוהה. איך מי שבירך ארבע פעמים את ישראל ועוד מבטיח "מברכיך ברוך" – נהרג? אם ברכתו אינה שווה דבר, למה אנו מתלהבים ממנה?

באחת מברכותיו אומר בלעם על ישראל "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". האמנם זאת ברכה? אולי דווקא קללה? בידוד מדיני אינו ברכה. לא בכדי, אויבי ישראל מנהלים מזה למעלה מעשור מערכת דה-לגיטימציה לישראל, בניסיון נואל לבודדה. אולם ניתן לפרש את הפסוק אחרת – ציפיה מישראל להיות מדינת מופת, חברת מופת, חברה צודקת, שעיני העולם נשואות אליה. אני מעדיף לפרש זאת כך, כדרישה להיות טובים יותר.

המסר החשוב ביותר של הפרשה, בעיניי; מסר חשוב לפרט, לקהילה ולמדינה, הוא שאין קללה שאי אפשר להפוך אותה לברכה.

*****

דיברנו על נביאי אמת, ומי בימינו נביא אמת יותר מבנימין זאב הרצל, שביום ג' הקרוב, כ' בתמוז, נציין 108 שנים למותו.

את ספרו "מדינת היהודים", סיים הרצל באמירה מעניינת, זווית אחרת ל"ובגויים לא יתחשב": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה. אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם. הגיעה השעה, כי נחיה חופשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו. חופשתנו תביא חופש לכל העמים, באשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם. ואשר ננסה לפעול שם רק למען אושרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל לבני האדם".