הבלוג של אורי הייטנר

כנס חוקרי הקיבוץ שנערך בשבוע שעבר ב"יד טבנקין" באפעל, נפתח ברב שיח מעניין על המחאה החברתית והתנועה הקיבוצית. בין המשתתפים ברב שיח, היה המשפטן ד"ר אמיר פז פוקס, מהמרכז ע"ש חזן במכון ואן ליר. לאחר האמירה המתבקשת שהוא אוהב ומעריך את התנועה הקיבוצית, ומשהו בסגנון של אחדים מחבריי הטובים הם קיבוצניקים, החל לסנוט בתנועה הקיבוצית. אין צדק חברתי ללא צדק, הוא אמר, ואי אפשר לדבר על צדק בלי לעשות צדק, הוא הוסיף ואמר, ואז סיפר שלמרבה הבושה קיבוץ פלוני סרב לקבל ערבי לשורותיו ועל כך בנה תיאוריה – צדק פירושו שכל האנשים שווים, ומה זה האפליה הזאת, נזף בתנועה הקיבוצית. ואז הוא שאל בתמיהה – יש מישהו כאן באולם שיכול להצדיק את העובדה שהקיבוצים אינם מוכנים לקבל ערבי?

אף אחד לא קם. כי מה אפשר להשיב לו? הרי כל מי שהיה שם באולם, יודע שכלל אין אישו כזה. זאת סוגיה מומצאת, חלק מן הספין הטרנדי של חיפוש גזענות אמתית ובעיקר מדומיינת במדינת ישראל, ואם אפשר בתנועה הקיבוצית – מה טוב.

אף אחד לא קם, ואז, מבויש ונזוף, קם ראש מחלקת החינוך בתק"צ אבי אהרונסון להציל את כבודה הרמוס של התנועה הקיבוצית ובקול ענות חלושה הפטיר: "התנועה הקיבוצית גינתה את חוק ועדות הקבלה".

היציאה של הנהגת התנועה נגד חוק ועדות הקבלה, הייתה רגע שאין מה להתפאר בו; יש רק מה להתבייש בו. היה זה רגע מביש של התחסדות וצביעות. הרי אצלנו, בקיבוצים, קבלת חבר חדש אינה כרוכה רק בוועדת קבלה. הליך ועדת הקבלה, שהוא פנימי של הקיבוץ וחסר שמץ של ההגבלות שבחוק ועדות הקבלה, נועד לאפשר למבקש להצטרף לקיבוץ, להתקבל לשנתיים מועמדות ולאחר מכן עליו לעבור משוכה קשה – רוב של  2/3 בקלפי. איזו זכות מוסרית יש לנו לבקר חוק, המאפשר ליישובים קהילתיים מינימום שבמינימום של שליטה על זהותם של המצרפים אליה (ועוד כשהחוק אוסר אי קבלת אדם ליישוב על רקע לאומיותו)?

אין כל פסול בוועדת קבלה. אין קהילה בלי יכולת לבחור את חבריה. הגישה הליברלית האינדיבידואלית המשפטניסטית הקיצונית, הבזה לכל מה שמריח קהילה וקולקטיב, מתייחסת להתיישבות כמקום מגורים לפרטים. אם יש לי כסף לרכוש מגרש ולבנות עליו, מה זה הקהילה שמקהילה הזאת, שתחליט אם היא רוצה אותי. קהילה? התיישבות? זהות? תרבות? הכל חרטא. מדובר בנדל"ן ובזכות הפרט לרכוש נדל"ן.

את הגישה הזאת של מערכת המשפט, מנצלים לרעה גורמים אנטי ציוניים, כדי ליצור דה-לגיטימציה להתיישבות היהודית, הציונית. התיישבות יהודית ציונית, היא בעיניהם "גזענות". וכך, כאשר יישובים קהילתיים בגליל הגדירו את עצמם בחזונם יישובים ציוניים, "הארץ", שופרם של החוגים הפוסט ציונים, יצא בכותרות ענק על התיישבות גזענית. הגולם קם על יוצרו – במדינת ישראל הציונות היא מילה גסה.

אין שום אישו של סירוב קיבוצים לקבל לשורותיהם ערבי. ד"ר פז פוקס העלה את מצג השווא הזה, כחלק מאותו קמפיין, להפיכת ההתיישבות היהודית למילה גסה. באופן מתוחכם, הוא לא שאל האם יש כאן באולם מי שמוכן להצדיק באוזניו את זכות הקיום של יישובים יהודיים. בתרגיל דמגוגי זול, הוא הפך את השאלה על פיה, וביקש שמישהו יצדיק באוזניו את הפִּרְכה של סירוב לקלוט ערבי לקיבוץ.

אבל הקיבוץ הוא יישוב יהודי ציוני, כזה היה, זאת מהותו וזאת זכות קיומו. מיד בתום אירוע הפתיחה, התחלקנו למושבים מקבילים. באולם הסמוך, נערך מושב רב משתתפים בנושא: יהדות וקיבוץ. בין השאר, נשמעה שם הרצאה מאלפת על החג בקיבוץ בכלל, ובקיבוץ רמת יוחנן בפרט, עם דגש על חגיגת העומר בפסח. ונשאלת השאלה, האם קהילה יהודית, המתחברת למהותה היהודית ולשורשיה היהודיים, חוגגת בצוותא את חגי ישראל היא דבר פסול? לגיטימי? או שמא יישוב יהודי הוא, מעצם טבעו, יישוב גזעני "שמסרב לקלוט ערבי", ולכן אין הוא לגיטימי? נושא המהות והתרבות היהודית של הקיבוץ עלה במושבים נוספים, כמו למשל במושב בנושא משימתיות, שבו גם אני הרציתי על קהילת "ניגון הלב" בעמק יזרעאל – שאף היא קהילה יהודית, רחמנא לצלן.

היום הראשון של הכנס הסתיים בערב חגיגי ומרגש – "סדר פסח בנוסח יגור", מופע של מקהלת הגליל העליון המשחזר את סדר הפסח פרי יצירתו של יהודה שרת. אין זה מקרה. הרי היהדות והציונות – זאת המהות, זאת הזהות, זאת התרבות של הקיבוץ, מיומו הראשון ועד היום. אם יחדל להיות ישוב יהודי, חלילה, יאבד את צדקת קיומו.  

יש חוגים במדינת ישראל, הנלחמים בציונות. הם נאבקים נגד זהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, בטענה השקרית אודות סתירה, כביכול, בין מדינת לאום ודמוקרטיה (סתירה המופנית אך ורק כלפי מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, בעולם שיש בו עשרות מדינות לאום דמוקרטיות), ובהמצאת ג'יבריש שקרי עם מילים כמו "אתנוקרטיה" וכד'. מרכיב מרכזי במאבק של אותם חוגים נגד הציונות, הוא הדה-לגיטימציה  להתיישבות היהודית, הציונית.

אחדים מחבריו של ד"ר פז פוקס הם קיבוצניקים, אבל הוא ניצל את הבמה המכובדת שקיבל מן התנועה הקיבוצית, כדי לחתור תחת מהות קיומה, ועשה זאת בצורה מתוחכמת ודמגוגית.

על אחד מקירות "יד טבנקין", שם התקיים הכנס, תלוי מיצג פסיפס גדול, ובו דיוקנו של יצחק טבנקין ומתחתיו ציטוט מדבריו: "כדאי וראוי לחיות כיהודי". הוא לא התכוון רק לפרט, אלא בראש ובראשונה לקהילה – הוא התכוון לקיבוץ.

ואל מול מתקפת הדה-לגיטימציה להתיישבות היהודית הציונית והניסיון להפוך את המושג התיישבות יהודית למילה גסה, עלינו לשוב ולהתחזק באמונתו של טבנקין: כדאי וראוי לקיבוץ לחיות כקהילה יהודית.

* "ידיעות הקיבוץ"