הבלוג של אורי הייטנר

מאמרי "להסיר את המחיצה" עורר תגובות רבות וסותרות, רובן של תמיכה, מיעוטן של התנגדות, כולן מכובדות בעיניי.

אחד המתנגדים פנה אליי בסערת נפש ובעמדה תקיפה השוללת מכל וכל את הרעיון שאני מציע – קיום תפילה שוויונית ביום הכיפורים באורטל. אני מכבד את העמדה ועוד יותר מכך את סערת הנפש. כפי שכתבתי, קונפליקטים על נושאים שברוח ובתרבות, על דמותה וצביונה של אורטל כקהילה יהודית, טובים בעיניי אלף מונים מקונפליקטים על נושאים שבחומר ובכסף.

אולם, לצערי, בר שיחי לא מצא ולו טיעון ענייני אחד מדוע עלינו להשלים עם הדרת הנשים מן התפילה, זולת האמירה ש"ככה זה". "זאת היהדות", "זאת המסורת", "מה, אתה מנסה להביא לנו את הרפורמים?" מה לעשות, "ככה זה" זה לא תשובה.

ברוב העולם היהודי, התפילה היא שוויונית, אמרתי לבן שיחי. והוא הגיב: "אבל לא בישראל". והוא צודק, הזרמים הליברליים לא תפסו גובה בישראל. מה שכן תפס גובה, הוא חילוניות, לעתים חילוניות קיצונית, לעתים חילוניות עקרה, לעיתים חילוניות עם בערות. מה שתפס בישראל הוא התרחקות מן היהדות. בישראל נוצרה דיכוטומיה בין "דתי" ל"חילוני", שבה מי שאינו דתי הוא חילוני ולהיפך, ומי שהנו חילוני, והוא רוצה קצת יהדות, הוא הולך לבית הכנסת הזמין, שהוא בית כנסת אורתודוכסי, פעם בשנה ביום כיפור, אולי קצת בחגים. אולי סתם כדי להראות לילדים. אולם בית הכנסת זר לו ולילדיו, הוא זר לעולמו ולאורח חייו.

איני דתי ואיני חילוני, איני רפורמי ולא אורתודוכסי. אני יהודי, והיהדות היא המהות המרכזית של חיי. לא יום בשנה אלא 365 יום בשנה. דרכה, דרך שורשיי בתוכה, דרך מקורות ישראל, אני מגדיר לעצמי ולסביבתי את השקפת עולמי בכל הנושאים – בציונות, בזכותנו על א"י, במאבק לצדק חברתי, בהשקפת עולמי הפוליטית והחברתית, בקיבוץ, בקהילה, במשפחה, בחיי היום יום. לכן בחרתי לעסוק במה שאני עוסק, לכן בחרתי ללמוד את מה שלמדתי. ומתוך כך חשוב לי כל כך להוציא את היהדות מדל"ת אמות של אורתודוכסיה, שבה מי שאינו אורתודוכס טועם ממנה פה ושם, אך אין היא משמעותית לחייו. לי חשוב, שהיהדות תהיה מרכיב חשוב ומרכזי בחיי העם כולו ובפרט בחיי קהילתנו. זאת אני מנסה ליישם בקבלות השבת, ב"כל נדרינו", בסדרי ט"ו בשבט, בקריאת המגילה, בתיקון ליל שבועות, ב"תוכן בחג", בבית המדרש של "עץ ודעת" ועוד.

היהדות אינה שביל עזים אלא אוטוסטרדה, ומן הראוי שנעצב את דרכנו בתוכה, ולא נקבל אותה כנתון של "take it or leave it", שמשמעותו האמתית היא "leave it" למעט, לכל היותר, פעם בשנה ובבר מצווה של הבן. נעצב את דרכנו בתוכה, משמעות הדבר שלא נקבל מוסכמות ישנות כמובן מאליו.

"מבחינתך, אתה בטח גם תכתוב את התנ"ך מחדש", סנט בי בן שיחי. כך בדיוק סנטו הקראים בחז"ל. חז"ל לא כתבו את התורה מחדש, אך הם עיצבו את דרכם בתוכה באמצעות פרשנות ומדרש. והמדרש שלהם הוא הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות, המהפכה היהודית הגדולה בהיסטוריה. אני מאמין שעלינו ללכת בדרכם. ללכת בדרכם אין פירוש הדבר להיות הקראים של הפרשנות שלהם, אלא להמשיך את המהלך הפרשני והדרשני המתאים את התורה, כתורת חיים, לכל דור ודור.

לא, איני כותב את התנ"ך מחדש, אך אני קורא אותו, לומד אותו ומלמד אותו, וכמיטב יכולתי גם מפרש ודורש אותו. מידי שבת אני לומד עם אסף את פרשת השבוע, ואין בעולם חברותא טובה יותר מזו של אב ובנו (או אם ובתה, או אם ובנה, רחמנא לצלן...). ואני מודה שלא כל מה שכתוב בה אני מאמץ כמודל לחיינו, ואני מקווה שגם בן שיחי אינו מתלהב מכל ה"מות יומת" ואינו מציע שהקהילה תסכול באבנים את מי שקושש עצים בשבת.

אני קורא, ומנסה למצוא במקורותינו העתיקים את משמעות חיי, את משמעות חיינו. אי אפשר לעשות זאת בקבלת הדברים כמובנים מאליהם – "ככה זה". מה אומרים לנו, למשל, חוקי עבד עברי? הרי עצם המחשבה על חוקים הנותנים לגיטימציה חלקית לעבדות, אמורים לקומם אותנו. אולם כאשר אנו מבינים שהדברים נכתבו שלושת אלפים שנה לפני שנסתיימה העבדות בארה"ב, בימים שבהם רוב מוחלט של בני האדם היו עבדים – רכוש לכל דבר של אדוניהם, שיכולים להרוג אותם, לאנוס אותם, להכות אותם, לענות אותם ללא כל הגבלה, אנו רואים בחוקי העבד מהפכה אדירה שהביאה היהדות לאנושות, שבאמצעות חוקי העבד – נלחמת בעבדות, מואסת בעבדות, מחנכת לאהבת החירות. ומה עלינו להסיק מכך לימינו? שיש לאמץ את חוקי עבד עברי? לא ולא. אני מסיק מכך, שעלנו להילחם נגד תופעת עובדי הקבלן, למשל, שהיא סוג של עבדות. אני מסיק מכך שעלינו להילחם נגד תופעות של הלנת שכר, נגד תופעות של שכר בלתי הוגן וכן הלאה. כך אני מפרש ודורש את התנ"ך בלי לכתוב אותו מחדש.

****

בשבוע שעבר, בשבת שבה פרסמתי את מאמרי נגד הדרת הנשים מן התפילה, קראנו את פרשת "פנחס". בפרשה זו, מופיע סיפור בנות צלפחד.

בפרשה, מחלק משה את הנחלות למשפחות בני ישראל. לפי חוקי הירושה המקובלים בתקופה, מובן מאליו היה שהירושה עוברת לבן. אולם צלפחד, נינו של מנשה בן יעקב, היה "אבו אל בנאת": מחלה, נועה, חגלה, מלכה ותרצה. באו הבנות אל משה ושאלו מדוע תקופח משפחתם ולא תזכה בנחלה, רק כיוון שלאביהם המנוח לא היו בנים. על פניו, היה אמור משה לדחות את הפמיניסטיות הרפורמיות החצופות הללו, המנסות לשנות סדרי בראשית. אך הוא לא עשה כן. הוא הבין שיש צדק בטענתן, אף שהיא מנוגדת למסורת ולחוק היבש. הוא החליט להביא את הנושא לערכאה הגבוהה ביותר – ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו. וכה אמר ה': "כן, בנות צלפחד דוברות. נתון תתן להם אחוזת נחלה בתוך אחֵי אביהם, והעברת את נחלת אביהן להן".

אם התורה היא תורת חיים בעבורנו, איזה לקח עלינו להפיק מן הסיפור לימינו? דרך אחת, היא לדבוק מילולית בכתוב: "איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו". כלומר, יש לקבל את הסדר החברתי לפיו הרכוש עובר לבן, ורק אם אין בן, יש להעביר את הזכות לבת.

אני מפיק לקח אחר לגמרי. אני רואה בפרשה הזאת מסר מוצפן שהתורה מוסרת לנו, אודות שוויון המינים. בימים שבהם העולם כולו היה פטריאכלי והאישה הייתה רכוש של האב עד נישואיה ושל בעלה אחרי נישואיה, ושל אחיה אם האב מת בטרם נישאה וכן הלאה, מציעה התורה דרך מהפכנית, שקשה לנו להבין עד כמה היא חריגה ורדיקאלית לתקופתה: האישה אינה רכוש, היא אדם עם זכויות, גם עם זכויות ירושה. היום, אומרת התורה, אני מאפשרת הורשה לבנות כאשר אין בן, אבל מורישה ליהודי כל הדורות צופן – בבוא העת, כשהאנושות תבשיל לכך, עליכם להיות האוונגרד של שוויון המינים. אל לכם לתת יד להדרת הנשים.

ועל פי אותו צופן, קשה לי להשלים עם הדרת הנשים מן התפילה. אגב, ההדרה הזאת אינה הלכתית, אלא במידה רבה היא מנהג של ההקצנה האורתודוכסית שבאה כתגובה להשכלה, לחילון ולזרמים הליברליים, במאתיים השנים האחרונות. למשל, אין כל איסור בהלכה על עליית בנות ונשים לתורה, וכפי שסיפרתי בשבוע שעבר, היום יש לא מעט נשים דתיות אורתודוכסיות שעולות לתורה.

איך אנחנו ננהג?

אחד העיקרים המשמעותיים ביותר ביהדות הוא חופש הבחירה. איך ננהג? איך שנבחר. לא רק כי "ככה זה".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל