הבלוג של אורי הייטנר

הולך לו ישראלי חילוני ממוצע ברחוב בליל תשעה באב, רואה את עסקי המזון והשעשועים סגורים, ואינו מבין מה רוצים מחייו. אם הוא אדם פתוח וסובלן, הוא אומר לעצמו שכפי שהוא מצפה מהחרדים לכבד את יום הזיכרון "שלנו", כך עלינו לכבד את יום הזיכרון "שלהם". אם הוא קצת פחת סובלן, הוא יכעס על הכפיה הדתית. יש להודות, שבעבור רוב החילונים, תשעה באב אינו אומר כמעט דבר. תשעה באב, אחד הימים המשמעותיים ביותר בלוח השנה העברי, מחוק כמעט לחלוטין מלוח השנה החילוני.

זו תופעה שקשה להסביר אותה. תשעה באב, לאורך הדורות, הוא אחד הנדבכים המרכזיים בתרבות היהודית. איך ניתן כך להתנתק מיסוד מרכזי כל כך בתרבות ישראל?

מה הסיבה לניכור הזה? אחד ההסברים הוא שט' באב הוא בחופשת הקיץ, ולכן הילדים אינם לומדים עליו. דור שלישי או רביעי של ילדים שלא למדו על ט' באב, יוצרים חברה שאין בה ט' באב. הסבר אחר הוא התרחקות מט' באב, בטענה שאין הוא רלוונטי עוד לאחר תקומת הבית השלישי – מדינת ישראל.

תהיה הסיבה לכך אשר תהיה, עם העובדה אי אפשר להתווכח. בעיניי, זו עובדה בעייתית מאוד. אין עם ללא תרבות. תרבות אינה צומחת יש מאין, היא בנויה על רבדים רבדים של מורשת, מסורת וערכים, שנוצרו לאורך הדורות. איך עם עתיק יומין כשלנו, עם מורשת תרבותית לאומית עמוקה כשלנו, יכול כך להתנכר למורשתו?

אחד האתגרים החשובים ביותר של החברה הישראלית, היא התמודדות עם הניכור של חלק ניכר מתוכה לתרבות ישראל. אין כמו תשעה באב כדוגמה לניתוק הזה. לכן, ראוי לתקן את הניתוק הזה ולרפא אותו דווקא סביב תשעה באב. במקומות רבים בארץ, ישנה בשנים האחרונות התחברות של ציבור יהודי חילוני לט' באב, כחלק מתופעה כוללת של התחדשות יהודית. אני אישית, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, יצרתי מסורת כזאת בגולן, וכבר 11 שנים מתקיימת התכנסות משמעותית ביותר של חילונים ודתיים בערב תשעה באב. וזו השנה השניה שאני יוזם התכנסות דומה בקריית שמונה, בתפקידי הנוכחי כמנהל מרכז "יובלים" במכללת תל-חי.

הניכור מתשעה באב אינו חדש. ב-1934 יצא טיול של "המחנות העולים", דווקא בט' באב. באומרי "דווקא" איני מתכוון לומר בהכרח שהטיול נקבע דווקא, להכעיס, במועד זה. אין זה מן הנמנע, שהוא נקבע מתוך התעלמות מהמועד, שפשוט היה מחוק מתודעת מארגני הטיול. ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה, שכל חייו עמל לחיבור בין תנועת העבודה לתרבות היהודית, יצא חוצץ נגד הטיול, בשני מאמרים שפִּרסם באותו שבוע ב"דבר": "חורבן ותלישות" ו"מקורות לא אכזב".

וכך הוא כתב, בין השאר:

"מה ערכה ומה פרייה של תנועת שחרור שאין עימה שורשיות ויש עימה שכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנִימִין, אשר דרכן יונקת התנועה את לְשדה? כלום היינו עוד מסוגלים כיום הזה לתנועת-תקומה, לולא היה עם ישראל שומר בליבו בקשיות עורף קדושה את זכר החורבן? לולא היה מייחד בזיכרונו ובהרגשתו ובהליכות – חייו את יום החורבן מכל הימים? זהו כוחו של הסמל החיוני המגובש והמפרה בקורות עם.

אלמלא ידע ישראל להתאבל במשך דורות על חורבנו ביום הזיכרון, בכל חריפות ההרגשה של מי שמתו מוטל לפניו, של מי שאך זה עתה אבדו לו חירותו ומולדתו, לא היו קמים לנו לא הס ולא פינסקר, לא הרצל ולא נורדוי, לא סירקין ולא בורוכוב, לא א.ד. גורדון ולא י"ח ברנר. ויהודה הלוי לא היה יכול ליצור את 'ציון הלא תשאלי' וביאליק לא היה יכול לכתוב את 'מגילת האש'" ("חורבן ותלישות", ברל כצנלסון, "דבר", י' באב תרצ"ד 1934).
 

"שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזיכרונות. היינו נעשים עבדים לזיכרוננו, לאבות אבותינו. קלסר פנינו לא היה אז אלא העתקה של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש?

השמרנות האפלה רוצה ליטול מאִתנו את כוח השכחה, והפְּסֶוודו–מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את 'האויב', אך לולא נשתמרו בזיכרון האנושיות דברים יקרי ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית, היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?

... אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל איבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף

משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל'מגילת האש' של ביאליק" (ברל כצנלסון "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד  1934).

הצורך בתיקון אינו רק בחיבור בין הישראליות למורשת ישראל, אלא גם בין חילונים ודתיים. מצב שבו יום האבל והתענית המשמעותי ביותר עבור שבט אחד בציבור, הוא יום חול רגיל שכלל אינו רלוונטי בעבור שבט אחר, הוא ביטוי לחולי חברתי ממדרגה ראשונה. אני מאמין שמורשת היהדות היא הדבק שיכול לחבר בין חלקי העם. התרבות היהודית היא השפה המשותפת שיכולה ללכד את העם. החוויה התרבותית היא היוצרת את הזהות המשותפת, שבלעדיה אין חברה. ומכיוון שתשעה באב הוא בעיניי סמל לנתק התרבותי בין חלקי העם, אני רוצה לראות בתשעה באב את התיקון לנתק הזה. אין זה רק תיקון למצב הנוכחי, אלא תיקון לשורש החורבן, לגורם לחורבן, לפחות לפי אחת הגרסאות המרכזיות של חז"ל – שנאת החינם. 

"מקדש הראשון מפני מה חרב? מפני שלושה דברים שהיו בו. עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני, שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם. ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים" (יומא, ט', ב'). וראוי לציין ששלוש העבירות השקולות יחד כנגד שנאת חינם, הן העבירות היחידות שעליהן נאמר "יֵהרג ובל יעבור".

יש בחברה הישראלית שנאת חינם בין זרמים, ובעיקר בין חילונים ודתיים. יש ליצור לה אלטרנטיבה של אהבת ישראל, של אחדות לאומית. אני מדגיש – אחדות, לא אחידות. אחדות המחברת שונים ומכבדת את השונות. ואם שנאת החינם היא הגורם לחורבן, האלטרנטיבה שאנו יוצרים היא מסד לתקומה. אם החורבן הוא תוצאה של פילוג ומלחמת אחים, האחדות הלאומית תביא לתקומה. 

"וכותל המערבי, שארית מחמדנו מימי קדם, שהשאיר לנו הקב"ה במחמלתו הגדולה, גבוה שתים עשרה קומות איש, כנגד י"ב שבטי ישראל, כדי שיכוון כל אחד מישראל את ליבו לפי שיעור קומתו, ולפי השבט שלו. ואבנים גדולות הוא בנוי, וכל אבן של חמש אמות על שש אמות, ואין כמותן בשום בניין שבעולם. והן מונחות בלא טיט ובלא טיח ביניהן, אף על פי כן הן מחוברות כאחת, ככנסת ישראל שאין לה אפילו שולטנות כל שהיא שתחבר אותה, אף על פי כן היא חטיבה אחת בעולם" (ש"י עגנון). הכותל המערבי, שריד המקדש, מסמל בעיני ש"י עגנון את אחדות ישראל, וכך ראוי שט' באב, היום בו העם היהודי אבל על החורבן, יהיה יום של אחדות.

אולם מהי תכלית האחדות הזאת? האם יש מטרה מוסכמת על הזרמים בחברה הישראלית היהודית? האם יש חזון משותף? האם, למשל, כולנו מתגעגעים לבית המקדש?

"אני מייחל לבניינו של בית המקדש. כשם שאני מייחל למיגור העוני, להדברת המחלות ולניצחון הצדק, לצידם אני מייחל לבניית בית המקדש. אינני רוצה לבנותו כרגע, ולא רוצה שאחרים יבנו אותו. מצד שני, אינני רוצה לאבד אותו מתודעתי. יתכן, כי אם אאבד את הייחול לבניינו, אעמוד בסכנת אובדן הזיכרון. כיוון שאינני רוצה לאבד את הזיכרון, אני גם לא מאבד את הייחול. מכאן ועד הסקת מסקנות מעשיות, הדרך ארוכה מאוד" (בארי צימרמן, קיבוץ גבעת חיים איחוד).

אני מזדהה עם דבריו של בארי. מהי גאולה? מתי תבוא הגאולה? היא תבוא כשנהיה ראויים לה. מתי נהיה ראויים לה? כשישרור בתוכנו צדק חברתי כפי שהטיפו נביאי ישראל. אבל כשזה יהיה המצב -  זאת כבר תהיה הגאולה. האם יהיה עוד צורך בבית מקדש? או שמא עצם הגאולה הזאת היא היא בית המקדש המהותי? כך או כך, עצם החתירה לגאולה, לתיקון עולם, היא יסוד מוסד ביהדות, והיא יכולה בהחלט להיות מכנה משותף בין היהודים, גם אם קיימים הבדלים בין הזרמים השונים אודות דמותה של הגאולה.

על פי מדרשי חז"ל שונים, בית המקדש חרב בשל עוולות חברתיים. בתוספתא נאמר שבית המקדש חרב מפני שהיו "אוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו". אם בעוול לקינו, בתיקונו נירפא: "פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. אמר לו רבי יוחנן בן זכאי: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה, ואיזה זה היא? גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'(הושע ו', ו')" (אבות דרבי נתן, פרק רביעי).

על גאולה מסוג זה, אין סיבה למחלוקת בין דתיים וחילונים, ותשעה באב עשוי להיות ביטוי למחוייבות משותפת לתיקון עולם וליצירת חברה צודקת יותר, שוויונית יותר, סולידרית יותר.

על פי המסורת, האסון הראשון שקרה לעם ישראל בתשעה באב היה חטא המרגלים. אז, כאשר בני ישראל בכו ונהו אחרי המרגלים שמאסו בא"י, אמר להם הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תלמוד בבלי, תענית כ"ט, ע"א). הסברם של חכמי ארץ ישראל לחורבן, להבדיל מחכמי בבל, לא היה שנאת החינם, אלא הניכור לא"י. הם האשימו את רוב העם היהודי שנשאר בגולה בתקופת שיבת ציון, ולא עלה חזרה לא"י, באחריות לחורבן. הפניית העורף לא"י בחטא המרגלים, היה אב טיפוס להפניית עורף לא"י לאורך הדורות. היום, מול הגל העכור של הפוסט ציונות, של ירידה מן הארץ ולגיטימציה ל"הגירה" הזאת, של ניכור לארץ ישראל והפיכתו מושג השייך לדתיים – מן הראוי לחזק את זיקתנו לארץ, ותשעה באב הוא יום ראוי להיות הסמל של השינוי הזה.

ערב תשעה באב, נייחל שתתקיים בנו נבואת הנביא זכריה: "כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי[1], וצום החמישי[2] וצום השביעי[3] וצום העשירי[4] יהיה לבית יהודה לששון ושמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח', י"ט).

* "שבעים פנים", "שישי בגולן"

[1] צום י"ז בתמוז. תמוז – החודש הרביעי (בספירה המקראית, הנפתחת בניסן).

[2] צום ט' באב. אב – החודש החמישי.

[3] צום גדליה, בג' בתשרי – החודש השביעי.

[4] צום עשרה בטבת – החודש העשירי.