הבלוג של אורי הייטנר

        א. השיטה הצרפתית

בדיון הציבורי בעקבות פסק הדין בפרשיות אולמרט, עלה הרעיון לאמץ את השיטה הנהוגה בצרפת ובמדינות אחרות, לפיה אין חוקרים ואין מאשימים את הנשיא (בהקשר שלנו – את ראש הממשלה), כל עוד הוא מכהן, על עבירות שביצע טרם כהונתו. זאת, משלושה טעמים. האחד, לא לפגוע בהליך הדמוקרטי. הציבור בחר בראש הממשלה / נשיא, כדי שיממש את מדיניותו, ומן הראוי שבחירת הציבור תכובד. חטא ראש הממשלה טרם בחירתו? ימתין כתב האישום עד תום תפקידו, כפי שהוגש נגד ז'אק שיראק בתום תקופת נשיאותו. השני, כדי לאפשר לראש הממשלה להתמקד בתפקידו ולא להסיט אותו לאפיקים אחרים כמו ההכנות לחקירה, ולחלופין לאפשר לו להיות מוכן כראוי לחקירה ולמשפט, ולא שעה הוא נושא בכובד האחריות של הנהגת המדינה. שלישית, למנוע חתרנות נגד ראש הממשלה, באמצעות האשמות שווא, על מנת להדיחו.

אי אפשר לשלול את ההיגיון העומד מאחורי השיטה הזאת. אין זו שיטה מופרכת. אולם אני מציע לבחון אותה באמצעות הדוגמה הבאה. על פי כל הסימנים, היה בכוונתו של משה קצב להתמודד על ראשות הליכוד ומועמדותו לראשות הממשלה, בתום תקופת נשיאותו. והיה, ופרשיות האונס לא היו מתפוצצות בתקופת כהונתו כנשיא, הוא היה נבחר לראשות הממשלה, ואז היו מתפוצצות הפרשיות. היתכן שהחברה הישראלית הייתה יכולה לחיות עם מצב שבו האשמות באונס מופנות כלפי ראש הממשלה, ואסור למשטרה אפילו לחקור אותן? ומצד שני, לראש הממשלה אין אפילו הזכות והיכולת להפריך אותן ועליו לתפקד כאשר הן מרחפות כעננה מעל ראשו?

אני סבור, שהדרישה למנהיגות נקיה ומוסרית, חפה משחיתות ובוודאי מפלילים, חזקה יותר מכל הטיעונים המוצדקים בעד השיטה הצרפתית. המסר של שוויון בפני החוק, יחס שווה לראש הממשלה כלכל אזרח, חיוני לחוסנה של החברה ולתחושת הצדק של האזרחים ואסור לוותר עליו.

ניתן לצדד באימוץ השיטה הצרפתית. עם זאת, הטענות כלפי הפרקליטות על כך שלא נהגה על פי שיטה זו, כאשר השיטה הישראלית שונה לחלוטין, תמוהות ומשוללות כל הצדקה.

            ב. גוף ביקורת על הפרקליטות

רעיון נוסף שפסק הדין עורר והעלה לדיון ציבורי, הוא הקמת גוף ביקורת מעל הפרקליטות. אני תומך מאוד ברעיון הזה. אני סבור שאין גוף שלטוני שצריך להיות חסין מביקורת מקצועית. לא כל שכן, גוף רב כוח, הקובע גורלות של אזרחים רבים כל כך, וכאשר מדובר בהחלטות הנוגעות למנהיגי המדינה – להחלטות הגוף הזה עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת על עתיד המדינה.

אני מקווה מאוד שגוף כזה יוקם בקרוב. אולם אין לי ספק, שאילו היה גוף כזה, לא זו בלבד שהוא היה מגבה את ההחלטה להגיש את כתבי האישום נגד אולמרט, אלא שאלמלא התקבלה ההחלטה הזאת, הוא היה גורם לכך שהיא תתקבל. פשוט, כיוון שגם על פי הכתוב בפסק הדין, בסעיפי כתב האישום שבהם אולמרט יצא זכאי מחמת הספק – לא היה מנוס מהגשת כתב אישום. הפרקליטות לא יכלה שלא להגיש את כתב האישום. אלמלא הגישה אותו, הייתה מועלת בתפקידה, באחריותה ובאמון הציבור בה.

            ג. מי חסין מביקורת?

מה, אסור לבקר את הפרקליטות? מה, היא עומדת מעל הביקורת? מה זאת ההתבכיינות הזאת של אנשי הפרקליטות?

ודאי שמותר לבקר את הפרקליטות. הבעיה היא שהביקורת שנמתחה עליה אינה הוגנת.

יש מקום לביקורת עניינית, מנומקת. אין מקום לקריאה להתפטרות פרקליטים, רק כיוון שבית המשפט זיכה נאשם. לא כל כתב אישום חייב להוביל להרשעה, ואם לא הוביל להרשעה, אין זה בהכרח פוגם במהות כתב האישום.

במקרה זה, כתב האישום הוביל להרשעה פלילית של אהוד אולמרט. בסעיפים שבהם הוא זוכה – פסק הדין לא מצא כל פסול בכתב האישום ולא הייתה בו כל הערה כנגד כתב האישום. פסק הדין קיבל את עיקרי הטענות של כתב האישום ולמעשה דחה את טענות אולמרט. אלא, שמאחר שמי שביצע בפועל את העבירות לא היה אולמרט עצמו, טען בית המשפט שהראיות לא הוכיחו מעבר לספק סביר שאולמרט ידע עליהן, ולכן הוחלט לזכותו מחמת הספק.

ולכן, אין כל מקום לטענות נגד הפרקליטות ולבטח אין מקום לקריאה להתפטרותו (או התאבדותו!!!) של פרקליט המדינה.

מותר למתוח ביקורת על הפרקליטות. אין גוף החסין מפני ביקורת. גם לא בית המשפט. ולדעתי, במקרה זה דווקא בית המשפט ראוי לביקורת. לאור העובדות שתיאר פסק הדין באשר לסעיפי האישום שבהם זוכה אולמרט – חוששני שבית המשפט הרחיק לכת מידי בזהירותו וברף הספק הגבוה כל כך שהציב. חוששני שבכך, בית המשפט פגע במלחמה בשחיתות.

ההתקפות שלוחות הרסן כלפי הפרקליטות, נועדו להלך עליה אימים, לבל תערער לבית המשפט העליון, אולי אף לגרום לה לבטל את כתב האישום נגד אולמרט על לקיחת שוחד בפרשת הולילנד, ולהרתיע אותה מפני הגשת כתבי אישום נגד אישי ציבור אחרים, כמו ליברמן.

אני סבור, שנכון תעשה הפרקליטות אם תערער על הזיכוי בפרשיות המעטפות ו"ראשונטורס".

            ד. אמינות

 אהוד אולמרט, אחרי פרסום פסק הדין: "לא היו מעטפות, אין מעטפות. תורידו את הנושא הזה מעל סדר היום".

 פסק הדין: טלנסקי מסר לאולמרט כדמי כיס מעטפות מזומנים בעת ביקוריו בחו"ל. בעת ביקורו של אולמרט בברית המילה של נכדו בארה"ב, טלנסקי העביר לו במעטפות 15,000 דולר במזומן. טלנסקי שילם עבור אולמרט חשבון של 4,700 דולר במלון הפאר ריץ' קרלטון ועוד ועוד, מדובר לכל הפחות ב-450,000 דולר.

פסק הדין קובע בפירוש שאולמרט כתב מכתבי המלצה לטלנסקי שהעביר לו מעטפות מזומנים. "לא יכול להיות ספק בעינינו, כי שליחת מכתבי ההמלצה עבור טלנסקי, שנעשתה בהיותו של הנאשם שר, תוך שימוש בניירות מכתבים רשמיים של משרד התמ"ת, הייתה התנהגות פסולה אשר העמידה את הנאשם במצב של ניגוד עניינים".

קשה לי להבין את החלטת בית המשפט לזכות את אולמרט בפרשה זו, ובאותה מידה לגיטימית עמדה המצדדת בהחלטת בית המשפט. על דבר אחד אי אפשר להתווכח. כאשר אולמרט טוען אחרי פסק הדין, בעקבות פסק הדין ובהקשר של פסק הדין ש"לא היו מעטפות" הוא... איך לומר זאת בעדינות? לא ממש מדייק.

            ה. קצין ושוטר

יום לפני הכרעת הדין בפרשיות אולמרט, בית המשפט גזר דין שווה לקצין ושוטר שהורשעו בהפקרת עציר פלשתינאי משוחרר, שדימם פצוע אל מותו.

גזר הדין הזה קומם אותי. איך זה יתכן, שהקצין שנתן את הפקודה והשוטר שביצע אותה קיבלו אותו עונש? אמנם, כאשר מדובר בפקודה בלתי חוקית בעליל, כבמקרה הזה, מבצע הפקודה הוא עבריין וראוי לעונש. ועדין, יש הבדל גדול, בעיניי, בין אחריות נותן הפקודה לאחריותו של מבצעה. יתכן שנכון היה להקל בעונשו של השוטר. אולי נכון היה להחמיר בעונשו של הקצין. אסור היה לתת להם עונש זהה.

זאת תפיסת האחריות שבה אני מאמין.

ולכן, כאשר בית המשפט מרשיע את מנהלת הלשכה במעשי שחיתות פליליים שנעשו למען ראש הממשלה, ורוה"מ מזוכה מחמת הספק על המעשים הללו, קשה לי לקבל זאת.

ואני מודה, שקשה לי להתפעל ממנהיגותו של מי שמוכן שמנהלת לשכתו תשכב למענו על הגדר, תורשע והוא יישאר נקי. ועוד יותר קשה לי להתפעל, כאשר הוא חוגג את זיכויו, שעה שהיא הורשעה. גם זה אומר משהו על האיש.

            ו. נוהל מנהלת לשכה

אחרי שבג"ץ כבר אסר את "נוהל שכן", עליו לאסור גם את "נוהל מנהלת לשכה", המאפשר לאיש ציבור להפוך את מנהלת לשכתו למגן אנושי.

            ז. הרף הנורמטיבי

משפט אולמרט הסתיים בהרשעת ראש הממשלה לשעבר בפלילים. זוהי עובדה חמורה ביותר.

אך גם מן הסעיפים שבהם הוא זוכה מחמת הספק, לא עולה תמונה של מנהיג ישר דרך, נקי כפיים ומצניע לכת. שחיתות אינה רק מעשה פלילי.

הבעיה שלנו, היא שכמעט ויתרנו על הרף הנורמטיבי, הערכי, המוסרי שאנו מציבים בפני מנהיגינו – להיות ישרי דרך, נקיי כפיים, הגונים. את הרף הזה החלפנו בסף נמוך מאוד – לא להיות עבריינים פליליים. לאחר מכן הורדנו עוד את הסף – הם יכולים להיות גם עבריינים פליליים, ובלבד שבית המשפט לא יקבע שיש בעבירתם קלון (כאילו יתכן שלא יהיה קלון בעבריינות של ראש ממשלה). ובפרשת אולמרט הורדנו עוד את הסף, כאשר לאחר הרשעתו בפלילים, יצא ראש הממשלה לחגיגת ניצחון, ועמו המערכת הפוליטית ברובה הגדול ורוב כלי התקשורת, ומי שנדרש לתת את הדין אינו מי שהורשע בפלילים, אלא פרקליט המדינה, הנלחם בשחיתות.

על החברה הישראלית להציב אתגר – החזרת הרף הנורמטיבי לשיח הציבורי ולדרישות מן ההנהגה.

חלק מן הבעיה היא הפליליזציה של הציבוריות הישראלית; הריצה החפוזה מידי לבית המשפט, בכל דבר ועניין, במקום לקיים דיון ציבורי על הנורמות המוסריות. וכך, נוצר מצב, שכל מעשה שחיתות שאינו מניב הרשעה בבית משפט, מצטייר כלגיטימי, כל מה שאינו שחור הוא לבן, כל מי שאינו מורשע – צדיק. זו השחתה של החיים הציבוריים בישראל.

דווקא בפרשה שבה הורשע אולמרט בהפרת אמונים – פרשת מרכז ההשקעות, כלל איני בטוח שהיא חייבה העמדה לדין. עם זאת, די בנורמות הקלוקלות שנתגלו בה, כדי לפסול את אולמרט מכהונה ציבורית. לעומת זאת, דווקא הפרשיות שבהן אולמרט זוכה מחמת הספק, חייבו הגשת כתבי אישום ובחינתם במשפט הפלילי. ואף שאולמרט זוכה בהן מחמת הספק, מן הבחינה הציבורית, מה שעלה מפסק הדין אודותם, חייב לפסול אותו מכל כהונה ציבורית.