הבלוג של אורי הייטנר

התייחסותו של ראש הממשלה לניסיון ההתאבדות של משה סילמן כאל "טרגדיה אישית", מבטאת ניכור ואטימות למצוקה הקשה של רבים מאזרחי ישראל. תגובת הייאוש הקיצונית של סילמן היא כמובן יוצאת דופן, ואין להצדיקה בשום אופן. אבל המצוקה הקשה שדחקה את האיש לתגובה הזאת, הינה טרגדיה חברתית.

קראתי בימים האחרונים אמירות מקוממות, על כך ש"ככה זה" – האיש פשוט נכשל בעסקיו, ואין מה לעשות. אחד מצליח, האחר נכשל, ומי שנכשל נושא בתוצאות ואין הוא יכול לבוא בטענות לאף אחד. זהו מוסר קניבאלי, של חוק הג'ונגל הדרוויניסטי, החזירי, הרואה את החיים כמשחק הישרדות חסר רסן. אכן, בשוק החופשי יש מי שמצליח בעסקים ומי שכושל, אבל תפקידה של המדינה הוא למנוע מן הנופל להיות חסר כל, לאבד את קורת הגג, להגיע לפת לחם.

מדינת הרווחה אינה שוללת את כלכלת השוק ואינה מנוגדת לה, אבל היא יוצרת מסגרת של סולידריות, של ערבות הדדית, של צדק, של אנושיות. בחברה אנושית, יש לאדם זכויות חברתיות, שתפקיד הכלל לספק.

לא חייבים להיות סוציאליסטים כדי לאמץ את גישת מדינת הרווחה. לשם כך, די להיות באמת ובתמים תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. בימים אלה נשמע ברדיו זמריר (ג'ינגל) המזמין את הציבור לאירוע לציון יום השנה ה-72 למותו של ז'בוטינסקי, שנקרא "כלכלה חופשי וצדק חברתי". אכן, השילוב הזה היה דרכו. השילוב הזה הוא היפוכו של הקפיטליזם החזירי של המתיימרים להיות יורשיו. השילוב הזה אינו מניח לאף אזרח ליפול, בשל כישלון בעסקיו.

ז'בוטינסקי דגל בשוק חופשי, אך לא בשוק פרוע. הוא האמין שהכלכלה החופשית, המאפשרת לאדם לבטא את עצמו ואת היצירתיות שלו, היא המנוע לחיים מודרניים. אולם הוא היה מודע לסכנותיה של הכלכלה החופשית, העלולה להביא לפערי ענק, לנפילה והתרסקות של חלק מן האוכלוסיה ולריכוז ההון והכוח בידי יחידים. הוא סבר שעל המדינה למנוע זאת, וקרא לאמץ את עקרונות הצדק החברתי של התנ"ך, כדי לאזן את הכלכלה החופשית. הוא קרא לחקיקה חברתית שתגן על השכיר מפני התוצאות האפשריות של כלכלת שוק בלתי מרוסנת, שאין לצדה מדיניות רווחה. "היא מונעת את קיומו של 'חוק הברזל' המפורסם של הכלכלנים מן המאה התשע עשרה, חוק הקובע שהסייג היחידי לתנאי העבודה הפרולטרית, הרי זו מידת היגיעה ומידת הרעב שהפועל יוכל לסבול בלי 'להעלם', כלומר למות".

ז'בוטינסקי הציע חקיקה חברתית רדיקלית, ברוח התנ"ך, ותקצר היריעה מלפרטהּ במסגרת זו. אולם לִבּת הצעתו היא חמשת המ"מים שהמדינה מחויבת להבטיח לכל אזרחיה: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא.

המדינה אינה אחראית לכישלונות עסקיים של אזרחיה, אולם היא חייבת להבטיח קיום בכבוד גם למי שלא הצליח. חמשת המ"מים הללו הן המינימום. משה סילמן איבד את קורת הגג, חלה ולא קיבל תנאי מינימום לקיומו, שכן קצבת הנכות שקיבל ועליה חי – 2,300 ₪ לחודש, אינה מאפשרת אפילו ביטחון תזונתי. המדינה לא סיפקה לו את חמשת המ"מים.

סילמן אינו חריג, יש רבים מאוד, רבים מידי, במצבו או במצבים דומים; אזרחים שקופים, חלשים ומוחלשים, עניים ואף עובדים עניים. רובם הגדול אינם מאבדים את התקווה ואינם נוקטים צעד קיצוני כשל סילמן. אולם החיים שלהם הנם חיי סבל ומצוקה. המאבק למען צדק חברתי, נועד לשים קץ לעוני, לצמצם את הפערים הנוראים ולקומם את מדינת הרווחה המבטיחה חיים בכבוד לכל.

ראש הממשלה ושרי ממשלתו, המתיימרים להיות תלמידיו של ז'בוטינסקי, רחוקים ת"ק פרסה ממשנתו החברתית. על מנת להצדיק את יומרתם, עליהם לבצע תפנית חדה במדיניות הממשלה בתחומי החברה והכלכלה.

* "ישראל היום"