הבלוג של אורי הייטנר

בדברי הספד לראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר, שנשא בנימין נתניהו בישיבת הממשלה, הוא אמר ששמיר צדק באמירתו לפיה "הערבים אותם ערבים והים אותו ים". "באשר לאמירותיו ביחס לשכנים" אמר ראש הממשלה, "ביחס להפרדה בין הים והיבשה – ייתכן שהדברים האלה שהביאו קיתונות של ביקורת אז, אפילו בוז – היום יש בוודאי הרבה יותר אנשים שמבינים שהאיש ראה והבין דברים יסודיים ואמִתיים".

תגובה זו מבטאת דברים רבים שנאמרו על שמיר, אחרי מותו. כך, למשל, כתב ב"ישראל היום" חתן פרס ישראל יעקב אחימאיר, במאמרו "עוד יזכה למקומו הראוי בהיסטוריה": "דומה כי היום רק מעטים יחלקו על אמירתו, שהייתה בעיניהם של רבים לשנינה ולקלס: הים אותו ים, והערבים אותם ערבים. דומה כי היום קצת קשה לחלוק על הפשטנות הגלומה באמירה זו של שמיר".

לא רק בקרב תומכי דרכו של שמיר, נאמרו דברים ברוח זו, אלא גם בקרב יריבים. אריאנה מלמד הכתירה את מאמרה ב-YNET: "הנץ שעמדותיו התנחלו בלבבות". וכך כתבה: "צחוקו המריר של הגורל יכול להישמע עכשיו בקול רם, כאשר העמדות שבהן דגלת הפכו לנחלת הכלל כמעט. לטוב ולרע, אם יש לראשי ממשלה מורשת, זוהי מורשתך".

המסר הכללי, הוא שהציבור הישראלי אימץ בהדרגה את עמדותיו המדיניות הנִציות של שמיר; גישת ארץ ישראל השלמה, "אף שעל", "שלום תמורת שלום".

במאמר זה אנסה לבחון את האקסיומה הזאת. האם הניתוח הזה נכון? האמנם הציבור הישראלי, ברובו הגדול, אימץ את דרכו של שמיר? האמנם הפוליטיקה הישראלית, המדינאות הישראלית, דוגלת היום בדרך זאת?

בחינה מעמיקה של התהליכים שעברה מדינת ישראל, מציגה תמונה הרבה יותר מורכבת מן האקסיומה הזאת.

יצחק שמיר סיים את תפקידו כראש הממשלה לפני עשרים שנה בדיוק, ביולי 1992, שבועות אחדים לאחר שהפסיד בבחירות לכנסת ה-13 למפלגת העבודה בראשות יצחק רבין. לאחר 15 שנים שבהן ההגמוניה הפוליטית הייתה של הליכוד, למרות שהיו בדרך ממשלות אחדות ושמעון פרס כיהן שנתיים כראש הממשלה, בחר הציבור במפלגת העבודה ובדרכה. אל מול דרכו הנִצית של שמיר, השוללת כל ויתור על חלקים בא"י, דגלה מפלגת העבודה בקו מתון של פשרה טריטוריאלית.

אחת מכרזות התעמולה של מפלגת העבודה בבחירות הייתה בצורה של שלט הכוונה ירוק של מע"צ. על השלט נראו שלושה חִצים. חץ דק הפונה ימינה ועליו כתוב "הליכוד". חץ דק הפונה שמאלה ועליו כתוב "מרצ". חץ עבה הפונה ישר ועליו: "העבודה בראשות רבין". המסר של מפלגת העבודה היה של מפלגה מרכזית, בין הקיצוניות הנִצית של הליכוד בראשות שמיר, לבין הקיצוניות היונית של מרצ בראשות שולמית אלוני.

רבין הביע מחויבות לפשרה ולוויתורים טריטוריאליים, אך עמד על שמירה על הגולן, בקעת הירדן, גושי ההתיישבות וירושלים השלמה וסביבתה בידי ישראל. הוא הבחין בין "התיישבות ביטחונית" – היישובים באזורים שהתנגד לנסיגה מהם, לבין "התנחלות פוליטית" – היישובים באזורים שתמך בנסיגה מהם. הוא שלל הקמתה של מדינה פלשתינאית. הוא שלל מכל וכל מו"מ עם אש"ף. לכל היותר הוא היה מוכן לדון עם "אש"ף שטחים", כלומר תושבי יש"ע השייכים לארגון, להבדיל מ"אש"ף תוניס", הנהגת אש"ף שישבה בתוניס, בראשות ערפאת. גם נכונות זו הייתה הגמשה של עמדותיו המוקדמות.

כראש ממשלה, שינה רבין חלק מעמדותיו. השינוי העיקרי היה בנושא הסורי – נכונותו לנסיגה מהגולן. אולם גם בנושא הפלשתינאי חל שינוי בדרכו. השינוי המשמעותי ביותר, היה קיום מו"מ וחתימה על הסכם עם אש"ף, בניגוד לעמדתו המוקדמת. לחיצת היד ההיסטורית שלו עם ערפאת, ביטאה נסיגה משמעותית מגישתו בתקופת הבחירות.

והנה, מפלגתו וכל המחנה הפוליטי והציבורי בראשותו, קיבלו את השינוי ונתן לו גיבוי מלא. יוסי ביילין, האידיאולוג והאדריכל של המהפך היוני במפלגת העבודה, לעג לחבריו למפלגה, שבכזאת קלות שינו עמדות להן נשבעו אמונים במשך שנים. וכך הוא כתב בספרו "לגעת בשלום": "עם חלק מחברי הממשלה התעמתי לא אחת בנושא המדיני, מאז 1975. מיכה חריש, למשל, פרסום בביטאון 'המשמרת הצעירה', 'רמזור', מאמר מפורט שבו השווה את אש"ף לנאצים וטען שלעולם לא נוכל להידבר איתם. אחר-כך, ב-1990, שיגר לי מכתב שבו ביקר אותי על האובססיה הפלשתינאית שלי. רבין כינה את אברום בורג ואותי אש"פיסטים בישיבת חוג 'משוב', שנים אחדות קודם לכן. ולא בכעס עשה את אלא כמי שמציין עובדה. אפילו יוסי שריד קרא שלוש שנים קודם לכן לראשי אש"ף ש'יחפשו אותו'" (ע' 142).

ביילין תיאר את תחושותיו בישיבת הממשלה שבה אושר הסכם אוסלו. לצד התרוממות הרוח מעצם ההחלטה, הוא חש אי נוחות מהקונסנזוס החדש שצמח לפתע. "תוצאת ההצבעה בממשלה הייתה מפתיעה – הסכם אוסלו התקבל פה אחד. רק שמעון שטרית ואריה דרעי נמנעו. בלילה חזרתי הביתה והרגשתי חופשי, בפעם הראשונה מאז נוצר ערוץ אוסלו, לספר להלנה את כל הסיפור. 'אתה ודאי מאושר מתוצאות ההצבעה הלילה', אמרה. 'דווקא לא. לא אהבתי את מה שקרה היום בממשלה. חשבתי על כל הניתוחים שעסקו ב'חשיבה קבוצתית'. עד אתמול, גם אחרי שינוי 'חוק המפגשים', היה אש"ף בבחינת טריפה מוחלטת. אי אפשר היה להזכירו בשום החלטת ועידה או מרכז, ואין כמעט מחלוקת, ומי שמפר את הקונסנזוס חשוד כפרו-אש"ף ולא כמי שמבין שאין אלטרנטיבה טובה יותר. והיום – אין בעיה, יש פרטנר, יש הסכם, ראש הממשלה בעד, וכל השרים תומכים, ואם יש שר אחד כמו שטרית שאיננו מצליח להתלהב, הוא נמנע בסוף הדיון כי התנגדות היא שבירת הקונסנזוס החדש'. דווקא באותו יום חסרה לי המחלוקת. הייתי מעדיף לו הושג רוב מכובד לאחר דין ודברים, שאלות קשות וביקורת נוקבת" (ע' 143).

השינוי שחל ברבין היה משמעותי וכך גם השינוי במפלגתו ובדעת הקהל. אנשי ארץ ישראל השלמה לא שינו את עמדתם, אבל תומכי הפשרה שהתנגדו בתוקף למו"מ עם אש"ף, קיבלו ברובם הגדול את השינוי ואימצו את הדרך החדשה.

אולם השינוי היה בעיקר פסיכולוגי – שבירת הטאבו בנוגע לאש"ף. במהות, יצחק רבין שמר אמונים עד יומו האחרון לתפיסתו האידיאולוגית, לגישת הפשרה הטריטוריאלית מבית מדרשו של יגאל אלון, מורו, רבו ומפקדו. בנאומו האחרון בכנסת, חודש לפני הרצח; נאום מדיני פרוגרמטי, בדיון הסוער על אישור הסכם אוסלו ב', הציג רבין את קווי היסוד לתכניתו להסדר קבע: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב, כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים, שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

מי שהוביל את המהפך האידיאולוגי הדרמטי במפלגת העבודה ובציבור הישראלי, היה אהוד ברק. בוועידת השלום בקמפ-דיוויד, שהתקיימה ביולי 2000, נסוג ברק מעמדותיה המסורתיות של מפלגתו, מהמצע שהעלה אותו לשלטון ומקווי המדיניות של ממשלתו. את כל ה"לאווים" של רבין, הוא הפך ל"הֵנים". את דרך הפשרה הטריטוריאלית הוא המיר באימוץ עקרוני של נסיגה מלאה לקווי 49', עם "חילופי שטחים" קלים. הוא הציע לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן בניגוד לשני קווי יסוד מהותיים ומרכזיים בתפיסתה של מפלגת העבודה.

וגם במהפך הזה, מפלגתו וכל המחנה הפוליטי שהוא עמד בראשו, הלכו אתו. מחצית הציבור בישראל, נתנה גיבוי לשינוי הקיצוני הזה. השינוי המהותי ביותר היה בנושא ירושלים. עד לאותה ועידה, חלוקת ירושלים הייתה מילה גסה במפלגת העבודה. בבחירות 96', יצא הליכוד בסיסמה: "פרס יחלק את ירושלים". מפלגת העבודה ראתה בסיסמה זו שקר נתעב ועלילה נוראה. כל ראשיה יצאו מגדרם כדי להכחיש את הטענה. והם צדקו, אכן הייתה זו עלילה. הם לא העלו על דעתם את חלוקת ירושלים.

כך היה גם בבחירות 99', בהן ברק עלה לשלטון. הליכוד שב לסיסמה הזאת, והפעם: "ברק יחלק את ירושלים". וגם הפעם מפלגת העבודה וברק הכחישו זאת מכל וכל. אהוד אולמרט, ראש העיר ירושלים, מי שעמד בראש המאבק נגד הצעתו של ברק לחלק את ירושלים כעבור שנה, התייצב בתעמולת הבחירות, והגן על ברק. "ברק לא יחלק את ירושלים", הוא פסק, למגינת לב חבריו לליכוד. באותה מערכת בחירות סיכל יו"ר מרצ יוסי שריד את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע המפלגה את חלוקת ירושלים.

הקונסנזוס על ירושלים היה הדבר היציב ביותר בפוליטיקה הישראלית. כאשר יוסי ביילין כתב ב-1995 עם אבו מאזן את "מסמך ביילין אבו-מאזן", הצעת מסגרת להסדר קבע (ממנה התנער אבו מאזן), שהרחיקה לכת מאוד מעבר לעמדות ממשלת רבין, בה כיהן כסגן שר החוץ, ומעמדות מפלגתו, הוא עמד על אי חלוקת ירושלים. הוא הציג פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).

בנאום שנשא בעצרת הממלכתית ליום ירושלים בגבעת התחמושת, שבועות אחדים לפני הוועידה, ברק נשבע אמונים לירושלים השלמה. לקראת קמפ-דיוויד, חש ביילין שבשלה השעה, והריץ קמפיין בעד ויתור ישראלי על השכונות הפלשתינאיות שסופחו לירושלים ב-67' ולא היו חלק מן העיר בתקופה הירדנית. המסר שלו היה, שאותן שכונות אינן באמת ירושלים. לא לשכונות הללו התפללו אבותינו "ותחזינה עינינו בשובך לציון". אפילו ביילין לא העלה על דעתו, עד כמה ברק עקף אותו. בקמפ-דיוויד לא הסתפק ברק בנסיגה מהשכונות הנ"ל, אלא גם ממזרח העיר (בגבולות שקדמו לסיפוח) ואפילו מהעיר העתיקה (זולת הרובע היהודי) ולמעשה גם מהר הבית.

ושוב, מפלגתו וכל המחנה של מפלגת העבודה ו"שמאלה" ותומכיהם בציבור, קבלו את המהפך, ראו בכך המשך טבעי של הדרך בה הלכו עד כה.

כל השינויים הללו היו במחנה היוני בישראל. אולם הראשון ששבר בפועל את הטאבו שלא חוזרים לקווי 49' היה דווקא ראש הממשלה מטעם הליכוד, אריאל שרון. בהתנתקות, נסוגה ישראל מכל רצועת עזה עד הס"מ האחרון, עקרה את כל יישוביה, עד היהודי האחרון. עשר שנים לאחר נאומו האחרון של רבין, שבו הוא  כלל את גוש קטיף בגדר גושי ההתיישבות מהם ישראל לא תיסוג, והביע תקווה שיקומו ביהודה ושומרון עוד גושים כמותו, עקר שרון את גוש קטיף. כבונוס, הוא הביא לנסיגה גם מצפון השומרון. וגם כאן, מפלגת העבודה, מרצ והציבור התומך בהם תמכו במהלך. וגם רוב שרי הליכוד והח"כים של הליכוד תמכו. וכן רבים מציבור מצביעי הליכוד.

כששרון הקים את "קדימה" הוא הציג אותה כמפלגת מרכז, הנמצאת בין עמדות הליכוד לעמדות מפלגת העבודה. הוא אמר שהגיע להכרה ש"לא נוכל להגשים את כל חלומותינו" וכוונתו הייתה שכדי לשמור בידינו את מרבית יהודה ושומרון, יש לסגת מרצועת עזה ומחלקים ביו"ש.

בהמשך הדרך – מפלגת "קדימה" לא הייתה מפלגת מרכז, אלא עמדה בראש הגוש היוני, שהתמודד נגד הליכוד על ההגמוניה במדינה. הדרך המדינית שאימצה "קדימה" אחרי שרון, הייתה הדרך של "שלום עכשיו" ומרצ. את "קדימה" הנהיגו אנשי הליכוד לשעבר, אהוד אולמרט, ציפי לבני ושאול מופז, והם הוליכו אותה לקצה היוני של הספקטרום המדיני. אפילו צחי הנגבי, בנה של גאולה כהן – מייסדת תנועת "התחיה", מי שהיה בין ראשי הנאבקים בנסיגה מסיני, מי שעוד כְּשַֹר בממשלת שרון הצביע נגד ההתנתקות, אימץ את הקו היוני הקיצוני של נסיגה לקווי 67'. ראש הממשלה אולמרט הרחיק לכת בהצעותיו לאבו מאזן אף מעבר להצעות ברק ב-2000. ציפי לבני שהלכה לבחירות עם המסר הזה, זכתה במספר מנדטים גדול יותר מן הליכוד, וזה היה גם המסר של "העבודה" ומרצ.

הנה כי כן, אין ספק שהמחנה היוני בישראל, או כפי שהוא מכונה מחנה ה"שמאל" ומשום מה אפילו מחנה ה"מרכז שמאל", לא אימץ את דרכו הנִצית של שמיר, אלא להיפך, הוא הרחיק לכת מעבר לכל דמיון, ואימץ את דרכם של אורי אבנרי ורק"ח.

ובליכוד? גם הליכוד, אחרי הפילוג שבעקבות ההתנתקות, רחוק מאוד מדרכו המסורתית, רחוק ת"ק על ת"ק פרסה מדרכו של יצחק שמיר. בנימין נתניהו אימץ את דרך "שתי מדינות לשני עמים", דרך שרבין סירב לאמץ עד יומו האחרון. ואף שהוא לא צייר מפה, קשה לי לראות אותו מתחייב על הגבולות שבנאומו האחרון של רבין.

לסיכום, ניתן לומר שמבחינה אידיאולוגית גישתו של שמיר נחלה תבוסה מוחצת בציבור הישראלי. "שלום עכשיו" יכול לחגוג את נצחונו האידיאולוגי החד משמעי.

אלא שזאת רק חצי התמונה. החצי השני, הוא שברגע שמדינת ישראל אימצה את דרכה של "שלום עכשיו" וניסתה ליישם אותה – דרך זו חדלה להיות אוטופיה, משאת נפש, אלטרנטיבה. היא הייתה למעשה, הנבחן בחיים הריאליים, והדרך הזאת התנפצה אל סלעי המציאות. והציבור, שעבר שינוי אידיאולוגי עמוק, מודע לתוצאות של המדיניות הזו.

המבחן הראשון של דרך הוויתורים הייתה מיד אחרי הסכם אוסלו. ב-26.11.93, שבועות ספורים לאחר חתימת הסכם אוסלו, התראיין אדריכל ההסכם יוסי ביילין לאברהם תירוש ב"מעריב". להלן, קטע מעניין במיוחד מן הראיון:

"ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.

תירוש: כלומר?

ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה. 

תירוש: ואז מה?

ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

מה היו תוצאות מבחן הדם הזה, אנו זוכרים היטב. האלימות והטרור לא ירדו, אלא עלו וגברו והגיעו לשיאים שלא היו מעולם קודם לכן. ואף על פי כן, לא חזרנו בנו מההסכם, ניסינו ללכת למימוש הסדר קבע וצה"ל לא חזר למקומות אותם עזב. ורימינו את עצמנו. "זה לא אש"ף, זה חמאס". ערפאת נלחם בטרור, לכן צריך לחזק ולחמש אותו. נכון שבערבית, בפנותו לבני עמו, ערפאת אומר דברים שונים לחלוטין מאלה שאמר לנו, אבל זאת טקטיקה פוליטית, מה שחשוב הוא מה הוא אומר לעולם, מה הוא אומר לנו, מה הוא אומר באנגלית.

יצחק רבין החל לפקפק בהסכם שחתם, כפי שהעידה בתו, דליה רבין. בהגיע השעה, על פי הסכם אוסלו ב', לסגת מהערים המרכזיות ביהודה ושומרון, הוא סירב לבצע את ההסכם, בשל הפרותיו בידי הפלשתינאים, בשל פיגועי הטרור נגד ישראל. "אין תאריכים קדושים", הוא אמר, והתכוון שהנסיגה לא תהיה במועדה, אלא רק אחרי שהצד השני ימלא את חלקו. פרס, שהחליף את רבין אחרי הרצח, שינה את מדיניותו וביצע את הנסיגה מחמש מתוך שש הערים המדוברות, זולת חברון. הנסיגה הזאת רק הגבירה את הטרור והביאה אותו לשיאים חדשים, בגל פיגועי ההתאבדות במרץ 1996.

המבחן הבא היה אירועי המנהרה. אם עד אז, ניתן היה לומר שרק החמאס אחראי לטרור, הרי במאורעות הללו המשטרה הפלשתינאית, שהוקמה במימון ובחימוש ישראליים, ושעד אותם אירועים קיימה סיורים משותפים עם ישראל, והייתה למעשה צבא בדרך – הפנתה את נשקה כלפי חיילי צה"ל, והביאה להרוגים ופצועים בקרבם. ואף על פי כן, ראש הממשלה נתניהו רץ מבוהל לערפאת, התחבק אתו והגיע עמו במהרה להסכם על הנסיגה הישראלית ממרבית חברון.

המהפך המדיני של ברק, היה תוצאה של האירועים הקשים מאז אוסלו. הלקח שלו, היה שאין טעם להמשיך בדרך של הסדרים חלקיים, שבהם ישראל נסוגה משטחים ומקבלת בתמורה טרור. הוא החליט לעשות צעד גדול – להציע נסיגה מלאה, תמורת שלום מלא, סוף הסכסוך, סוף התביעות. ערפאת דחה את הצעתו מכל וכל בעיקר כיוון שבשום אופן לא היה מוכן לוותר על "זכות" השיבה, שמשמעותה היא ביטול קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

הוא השיב לברק בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת טרור שלא הייתה כדוגמתה קודם לכן, באינספור פיגועי התאבדות, מעשה לינץ' נורא ברמאללה, ירי אל שכונות בירושלים ועוד. תחת אש, זחל ברק על גחונו לעבר ערפאת בהצעות מרחיקות לכת יותר בוועידת טאבה, רגע לפני הבחירות, אך גם את הצעותיו אלה דחו הפלשתינאים. "חרטא ברטא", כינה אותן דחלן ה"מתון".

הציבור ראה והפנים. הציבור גם ראה איך אינספור הפסקות אש, "הודנות" ו"תאהדיות" למיניהן היו לאות מתה בתוך דקות.

הציבור ראה גם מה היו תוצאות ההתנתקות. כבר הנסיגה עצמה הייתה תחת אש ואחריה, התעצמה מתקפת ירי הטילים על אוכלוסיה אזרחית ישראלית, מתוך השטח ממנו ישראל נסוגה; מתקפה שהלכה והתעצמה עד שישראל נאלצה להגיב בעוצמה כעבור למעלה משלוש שנים במבצע "עופרת יצוקה", ובמינון נמוך יותר המתקפה נמשכת עד היום. גם את העובדה הזאת הציבור ראה והפנים.

נקל לשער, מה היה קורה אילו במקום להפוך את רצועת עזה לבסיס תוקפנות, טרור וירי תלול מסלול על אזרחי הדרום (אגב, מתקפת הטילים החלה עוד כאשר הפת"ח שלט ברצועת עזה), הם היו הופכים אותה לגבול של שלום ומתמקדים בבנייתה ובפיתוח כלכלתה. הרי אין ספק שהציבור, כולל רבים ממתנגדי ההתנתקות, היו תומכים בצעד דומה גם ביו"ש. אבל הציבור ראה והבין. והציבור לא קנה את הסיפור המגוחך על כך שהסיבה לכך היא שהנסיגה הייתה חד צדדית, ללא הסכם. הציבור אינו מטומטם, וקשה למכור לו את הסיפור, שהפלשתינאים כל כך רצו מו"מ עם ישראל וכל כך רצו הסכם שלום עמה, שהם ממש ממש נעלבו על כך שישראל נסוגה ללא הסכם, ולכן הענישו אותה באלפי טילים על אוכלוסייתה האזרחית. הציבור גם לא קיבל את סיפורי אלף לילה על ה"מצור" האכזרי, כביכול – אותו ספין שקרי לתיאור העובדה שישראל סגרה את גבולה עם ישות טרוריסטית שיורה טילים על אזרחיה.

הציבור גם ראה איך אבו מאזן, שלכאורה הוא מנהיג מתון מערפאת, דוחה אף הוא על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, ושוב בשל סירובו לוותר על "זכות" השיבה. והציבור רואה איך הרש"פ מסרבת לנהל מו"מ עם ישראל כבר למעלה משלוש שנים, ואינו מוכן לקבל את שקר הטלת האחריות על כך על ממשלת נתניהו.

הציבור התרחק מאוד מאוד מהשקפת עולמו האידיאולוגית של יצחק שמיר. הציבור אינו מצדד בהתנגדותו העקרונית לכל ויתור טריטוריאלי. אבל הציבור מבין שתמונת המציאות של שמיר הייתה ריאלית הרבה יותר משל יריביו. הציבור הבין זאת בדרך הקשה, דרך מימוש האידיאולוגיה האחרת.

הביטוי "הערבים אותם ערבים והים אותו ים" אינו ביטוי ראוי. אין זה סגנון דיפלומטי, אין זה סגנון ההולם ראש ממשלה ולבטח אין זה סגנון ההולם את יצחק שמיר, שלרוב הקפיד על שפה עניינית ונמנע ממליצות וגוזמאות. אולם המסר של הדברים הללו, שלא חל שינוי בגישת העולם הערבי לעצם קיומה של ישראל, מאז שנשיא מצרים נאצר הוציא לרחובות את ההמונים בקריאות "נזרוק את היהודים לים", ערב מלחמת ששת הימים, הוכח כנכון.

רוב הציבור מוכן, עקרונית, לוותר על שטחי א"י תמורת שלום, אך הוא מפוכח ומבין שנכון להיום ולעתיד הנראה לעין אין לישראל פרטנר לשלום. רוב הציבור אינו דבק עקרונית בדרכו של שמיר – "שלום תמורת שלום", אך הוא מבין שנוסחת "שטחים תמורת שלום" אינה עובדת, כיוון שהסכסוך אינו על שטחים אלה או אחרים, אלא על עצם זכותה של ישראל להתקיים.

האמנם עמדותיו הנִציות של שמיר התנחלו בלבבות הציבור. לא, השקפתו האידיאולוגית של מרבית הציבור התרחקה מעמדותיו של שמיר. אולם הציבור, ברובו הגדול, אימץ את תמונת המציאות של שמיר, מהסיבה הפשוטה, שהיא הוכחה כנכונה. 

* "האומה"