הבלוג של אורי הייטנר

אירוע הסיום של שנת בר המצווה של קבוצת "ריצ'רץ'", היה מעין תמצית מהותה של השנה. שילוב של חוויה ותוכן, עשיה ולימוד, הנער והמשפחה.

התחלנו ברפטינג כייפי, של הנערים והוריהם, בנחל שניר. ולאחר מכן – לימוד ושיחה בהנחיית רן. הנושא היה – סיפור ספר התורה ממחנה ברגן בלזן שאילן רמון נשא עמו לחלל. קראנו כתבה ארוכה בנדון, שהתפרסמה בווינט בזמן אמת, ולאחר מכן התקיימה שיחה, שהייתה הסיום של שנת הבר מצווה כולה.

המדען יהויכין יוסף, פרופסור לאסטרופיזיקה וחוקר אקלים ואטמוספירה, היה ילד במחנה הריכוז ברגן בלזן. לקראת הגיעו למצוות, הרב הראשי של הולנד, הרב דסברג, שכנו לצריף, הוציא ספר תורה קטנטן שהבריח למחנה, לימד אותו והכין אותו לבר המצווה. בבוא היום, ב-02:45 לפנות בוקר, כל הצריף ערך לנער מסיבת בר מצווה בחשאי, והוא אפילו קיבל מתנות יקרות ערך, כמו פרוסת לחם יבשה וכד'. הרב הפקיד את הספר אצל הילד. הרב עצמו נספה, הילד ניצל, עלה לא"י והיה למדען בעל שם. הרב הפקיד בידי הנער את ספר התורה, וציווה עליו לספר את הסיפור, אך יהויכין העדיף להדחיק ולשתוק. רק בגיל מאוחר מאוד, קיים את הצוואה. פרופ' יוסף עמד בראש מחקר מדעי, שנערך בחלל, במסע של המעבורת קולומביה, בהובלתו של אילן רמון. בעקבות הקשר שנוצר בין פרופ' יוסף לבין אילן רמון, ביקש רמון לקחת עמו את ספר התורה לחלל, כדי לספר את הסיפור לכל העולם. הוא הציג את הספר בשיחת טלפון מתוקשרת מאוד עם ראש הממשלה אריק שרון, במסיבת עיתונאים שקיים בחלל. הסוף ידוע – המעבורת "קולומביה" התרסקה ואילן רמון נהרג.

אין סיפור מתאים יותר לסיום שנת הבר מצווה מהסיפור הזה, הטומן בחובו את מעגלי הזהות וההשתייכות של הנער, שהם מהות תוכנה החינוכי של השנה. מעגלי הזהות הם: הנער, המשפחה, הקהילה, הגולן, מדינת ישראל, העם היהודי, היהדות, האנושות. כמעט כל המעגלים הללו באים לידי ביטוי בסיפור.

יש בו סיפור הפרט - הילד שחווה את הנוראה שבחוויות, ובתוך התופת הנוראה לא ויתר על חגיגת בר המצווה, המחברת אותו לחיים האמתיים שבחוץ, ומרכזם – זהותו היהודית. יש בו סיפור המשפחה – הנער שהצליח להיחלץ בגיל 14 מן המחנה, עם אחיו הצעיר, למצוא את הוריו, לעלות עמם ארצה ולהקים משפחה יהודית ישראלית בארץ ישראל, במדינת ישראל. פרופ' יוסף לא אזר כוח לספר את סיפורו, עד שנכדיו בגרו והוא חש חובה לקיים את השליחות ולספר את הסיפור. יש בו סיפור הקהילה – איך כל יושבי הצריף במחנה הריכוז סיכנו את נפשם כדי לשמח את נער הבר מצווה ולחגוג עמו, במציאות כה מוטרפת, את יומו הגדול. איך גם במצב הנורא ביותר, שמרו אנשים על צלם האנוש וצלם היהודי שלהם, ראו את האחר, היו לקבוצה, לקהילה, למניין. ואיך מה שחיבר וחיזק את האנשים והפך אותם לקהילה, הוא חיבורם ליהדותם, למורשתם, לספר התורה.

יש בו הסיפור היהודי – ראשית, ספר התורה. הזהות היהודית שלנו היא בראש ובראשונה החיבור שלנו ליהדותנו, למורשתנו, למקורות ישראל, ליצירה היהודית בת אלפי השנים. שיאה של שנת הבר מצווה, היא העליה לתורה של כל אחד מהבנים (ואני מייחל ליום שבו גם בנות אורטל תבחרנה לא לוותר על הזכות הגדולה לעלות לתורה). שנית, השואה. איני חסיד של הפיכת השואה ללב הזהות היהודית, אך גם לא של ההשכחה וההדחקה שלה לשולי הזהות. אלפיים שנות גלות של העם היהודי, הם שנים של המשך הקיום והיצירה היהודית, בתנאים קשים וכמעט בלתי אפשריים, בניגוד לכל העמים והאימפריות של העולם הקדום, שלא שרדו. זהו ביטוי לחיוניות וחיוּת בלתי רגילים. שנות הגלות הן גם שנים נוראות של רדיפות ואנטישמיות, שהיו המבוא לאירוע הנורא בתולדות עם ישראל ובתולדות האנושות – השואה. מן הראוי שנשכיל לחבר את ילדינו למורשת הזאת, על שני חלקיה. הערכה והערצה לחיוניות היהודית, ומחויבות להיותנו חוליה חשובה נוספת בשרשרת הדורות היהודים, לצד היכרות עם ההוויה האנטישמית והוויית השואה, מתוך הזדהות עם הסבל היהודי, והתחייבות לעצמנו – לעולם לא עוד. העובדה שמה שהעניק משמעות לחיי הנער יהויכין ולחיי הקהילה כולה, בתופת של ברגן בלזן היה ספר התורה, גם היא מסר חשוב, למהות ולמשמעות של היהדות לחייו של כל יהודי.

יש בו הסיפור הציוני – התקומה, התובנה שמקומו של כל  יהודי הוא בא"י, שמקומו של העם היהודי הוא בא"י, במדינת ישראל – המדינה העצמאית והריבונית של העם היהודי. המחויבות להבטיח את קיומה, כתנאי הכרחי לקיום העם היהודי, ולהבטיח את היותה מדינה יהודית. הגאווה ביהדותה של המדינה, אל מול קמפיין הדה-לגיטימציה למדינה, לא רק בעולם אלא לבושתנו – גם בארץ. הסיפור הציוני בא לידי ביטוי בעליית המשפחה לארץ ישראל, השתתפותה בבניית מדינת ישראל, ובמקרה של פרופ' יהויכין יוסף – תרומתו לפיתוח המדע הישראלי. הסיפור מציג את ההוויה הציונית היונקת מן הזיקה ליהדות ולתורה, בניגוד לנראטיב הרואה בציונות נתק מן המורשת היהודית.

יש בו הסיפור הישראלי – סיפור חייו הישראלי המצליח של ניצול השואה פרופ' יוסף, המשולב בסיפור חייו של אילן רמון. אילן רמון, טייס חיל האוויר, שהשתתף במלחמות ישראל ובמבצעים רבים, ובסופו של דבר נפל בטיסת החלל. גולת הכותרת של פועלו הביטחוני של רמון כטייס בחיל האוויר, היה השתתפותו בהפצצת הכור העיראקי (1981). פעולה זו היא תמצית מהותה של הציונות ומדינת ישראל, כלקח של שנות הגלות ובעיקר של השואה – מדינה יהודית ריבונית חזקה; מחויבות מוחלטת לא לאפשר הצטיידות של אויבי ישראל החותרים להשמידה, בנשק השמדה המוני.  

יש בו הסיפור האוניברסלי – הקריירה המדעית של פרופ' יוסף והקריירה של אילן רמון כאסטרונאוט. הטיסה לחלל היא שיאה של פריצת הגבולות – לא רק מעבר לגבולות העם והמדינה, אלא אף מעבר לגבולות כדור הארץ, אל עולמות אחרים, אל הקוסמוס. אין דבר יותר אוניברסלי מכיבוש החלל. איננו מסתפקים בדל"ת אמות של יהדותנו, אלא אנו חלק מן האנושות, חלק מן העולם, תרומתנו לאנושות הינה שליחות ישראלית ויהודית חשובה. והנה, כאשר הכנפיים רוממו את אילן רמון אל על, אל הרחוק ביותר והאוניברסלי ביותר – הוא זכר את שורשיו: את יהדותו, את ספר התורה, את השואה, את הציונות, את מדינת ישראל. ולצד שליחותו המדעית, הוא ראה עצמו כשגריר של המהות היהודית, הציונית, הישראלית, שהתגלמה בספר התורה שהוברח מבירא עמיקתא של מחנה הריכוז והגיע לאיגרא רמא של המסע לחלל.

אילן רמון, טייס חיל האוויר והאסטרונאוט הישראלי הראשון, נפל בשליחות לחלל. בנו אסף, שהלך בדרכו, נפל כטייס חיל האוויר, בעת מילוי תפקידו. ב-2008 נפטר פרופ' יהויכין יוסף, בגיל 77. ספר התורה נשרף בהתרסקות המעבורת. ולמרות שיש בסיפור הזה הרבה אובדן, מוות, שכול ויתמות – זהו בראש ובראשונה סיפור של חיים, סיפור של תקומה, כנגד כל הסיכויים. זהו סיפור של ניצחון - סיפורה של הציונות.

ואלה הערכים עליהם אנו מחנכים את ילדינו, מלידתם ולאורך כל שנות חינוכם – במשפחה, בקיבוץ, בגולן. ושנת הבר מצווה היא שנת שיא במערך החינוכי הזה.

****

ישבנו על הדשא, סמוך לנחל שניר, קראנו את הכתבה ושוחחנו עליה. למחרת, עמוס וחבריו טסו למסע לפולין. יעל ואני, השתתפנו שלושה חודשים קודם לכן במסע לפולין. אילן רמון היה חברו הטוב והקרוב של גיסי, רוני. הוא טמון בבית העלמין של נהלל, קרוב מאוד לקברו של אריק, אבא של יעל. כל ההקשרים האלה, המשפחתיים והכלליים, חברו אצלי יחדיו והסעירו אותי, בשיח עם ילדי הבר מצווה; כאשר ישבנו והמשכנו במילוי השליחות שהרב דסברג הטיל על הילד יהויכין יוסף – לספר את הסיפור. ולא רק לספר את הסיפור, אלא בעיקר להפיק ממנו את הלקחים.

****

לפני שבועיים חגגנו את החתונה של רותם, החתונה הראשונה של בת הקבוצה החינוכית הראשונה, שערכה שנת בר מצווה באורטל – קבוצת "מנגו" (היו מספר ילדים גדולים מהם, אך הם היו אחד או שניים בשנתון, ולא יכלו להוות קבוצה חינוכית של ממש).

לקראת עלייתה של קבוצת "מנגו" לכיתה ז', עיצבנו את שנת הבר מצווה. הייתי אז מזכיר הקיבוץ, ויחד עם רחל בקרמן – רכזת החינוך ואבי בלכרמן – המד"ב הראשון שלנו, בנינו את המסורת שבאופן כללי נמשכת עד היום, כעבור 15 שנים.

השילוב של מסורת והתחדשות מאפיינים את היהדות ואת הציונות, ובמיקרוקוסמוס שלנו – את שנת הבר מצווה. השלד המקורי, המסורתי, נשמר משנה לשנה, אך כל הזמן הוא משתנה, משתפר, נוספים לו נדבכים חדשים. ודומני, שהשנה האחרונה הייתה שנה של קפיצת מדרגה, הן בחוויה והן בתוכן, והתמורה המשמעותית והמוצלחת ביותר הייתה בטיול בר המצווה, ששינה את מתכונתו.

כפי שאני גאה במסורת שנת הבר מצווה האורטלית, כך אני שמח על שאיננו קופאים על שמרינו, והצוות החינוכי אינו מקבל את הקיים כמובן מאליו, אלא חושב כל העת איך להתקדם, להפיק לקחים ולהשתפר, איך להעמיק את משמעותה של שנת הבר מצווה.

וזו הזדמנות נוספת, להודות לרן, לאמיר ש' ולאיילת ת' על שנה משמעותית ונפלאה, גם לנו – ההורים, אך מעל לכל – לילדינו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל