הבלוג של אורי הייטנר

מקבלי פרס ביטחון ישראל, הגלויים (מייצרי "כיפת ברזל") והסמויים שפעילותם אינה ידועה, אך חזקה על נותני הפרס שהם ראויים לו, ראויים למלוא ההוקרה, ההערכה, ההערצה והתודה על פועלם ותרומתם. אני רוצה להוסיף עוד פרס ביטחון – למי שעושים את העבודה הבלתי סקסית בעליל, העבודה האפורה, השוחקת והיומיומית של הביטחון השוטף ביו"ש; לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים ולוחמי השטח של השב"כ.

לפני עשר שנים בלבד, טרור רצחני השתולל ברחובות ישראל – מחבלים מתאבדים התפוצצו באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, פיגועי ירי יומיומי, צליפות על שכונות ואירועים. למעלה מאלף ישראלים נהרגו בפיגועים. והיום – כמעט כלום.

מה קרה? האם המחבלים חזרו בתשובה? האם המוטיבציה שלהם לפגע פחתה? כמובן שלא. השינוי לא היה אצלם, אלא אצלנו. השינוי החל במבצע "חומת מגן" ונמשך באופן ניהול הביטחון השוטף עד היום.

יש המייחסים את השינוי לגדר הביטחון. אין ספק שגם לגדר חשיבות מסוימת. לא בכדי מתנהלת מערכה כבדה של הפלשתינאים ותומכיהם נגד הגדר (בילעין וכו'). הם רואים בה, ובצדק, מכשול משמעותי בפני הצלחתם לפגע בישראל.

אולם אם הגדר הייתה הסיבה המרכזית לשינוי הביטחוני, הרי הייתה צפויה הסלמה רבתי של הפיגועים מחוץ לגדר. כל האנרגיה הייתה מתמקדת שם, על שטח קטן הרבה יותר ועל אוכלוסיה קטנה יותר, במרחק שיגור קטן של המחבלים, ולמרבה הבושה הם גם היו נהנים מאהדה מצד גורמים מסוימים בישראל. והנה, גם שם הירידה בכמות הפיגועים היא דרסטית.

בשנה הראשונה של מתקפת הטרור המתקראת בכיבוסית "האינתיפאדה השניה" היו כ-2,000 פגועי ירי באזור גוש עציון ודרום הר חברון בלבד. השנה היו ארבעה.

כדי להבין את השינוי, מומלץ לפתוח בכל בוקר את מבזקי החדשות באתרי האינטרנט. יש בהן כרוניקה שגרתית ומצ'עממת, בנוסח "הלילה נעצרו 5 פלשתינאים ב...". כמובן, המילה "מחבלים" אינה נכתבת, כבר אינה פוליטיקלי קורקט. אבל מדובר במעצרים מידי לילה ובפעולות סיכול מידי יום, בידי השב"כ וצה"ל, שעוצרים את המחבלים לפני שהם מבצעים את הפיגועים, מסכלים את ההתארגנויות הטרוריסטיות בעודן באיבן וחוסכים חיי אדם רבים.

אז נכון, יש בתוכנו מי שמיידים בליסטראות מילוליות בלוחמי צה"ל, מחמיאים להם בשמות גנאי כמו "קלגסים" ומתמרמרים על כך ש"אני לא רוצה שהבנים שלי יכנסו לשלוף פלשתינאים באישון לילה ממיטותיהם". אבל אותם "קלגסים" בוודאי חסכו בחייהם של אלפי ישראלים, הקורבנות של הפיגועים שסוכלו. וכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא.

ההישגים של המאבק היומיומי בטרור כבירים. למשל, אחרי עסקאות ג'יבריל, טננבוים ואחרות, הייתה עליה משמעותית בפיגועים, וחיי ישראלים רבים נקטלו בידי המחבלים המשוחררים או בשליחותם. בקרוב נציין שנה לעסקת שליט, והפעם התוצאה שונה. מסתבר שרבים מן המשוחררים, שחזרו לעסוק בטרור, יושבים שוב מאחורי סורג ובריח.

העובדה שכוחות הביטחון יושבים על זנבם של ארגוני הטרור, משיגים מודיעין מעולה והמחבלים נדרשים כל העת להסתתר ורבים מהם בכל זאת נעצרים, אפשרה לישראל להסיר מחסומים רבים, ובכך הקלה מאוד על חיי היום יום של הפלשתינאים. בעקבות הסרת המחסומים, נכתב במאמר המערכת של אחד העיתונים, שזו הוכחה לכך שהמחסומים היו מיותרים והם נועדו רק להקשות על חיי הפלשתינאים ולמרר את חייהם. זו אמירה מרושעת וכפויית טובה. החיילים במחסומים מנעו פיגועים רבים והצילו חיי אדם רבים, אך כאשר מכלול הפעילות אפשר זאת, מערכת הביטחון לקחה סיכון מחושב, רק בשל הרצון להקל על הפלשתינאים ולהימנע מטרטורם. והרי הסבל שלהם הוא תוצאה ישירה של הטרור.

החיילים המבצעים תעסוקה מבצעית קשה ושוחקת המגִנה על מדינת ישראל וחיי אזרחיה מפני הטרור הפלשתינאי, הם בעיניי החתנים והכלות האמתיים, של פרס ביטחון ישראל.

* "ישראל היום"