הבלוג של אורי הייטנר

דברים באזכרה, במלאת 7 שנים למותו של מאיר שמש, 7.9.12

המנהג היהודי של "אחרי מות קדושים אמור", הוא מנהג יפה – לזכור ולהזכיר את הדברים הטובים, היפים, הראויים להיזכר, שההיזכרות בהם מנחמת.

אך אני רוצה לקרוא דווקא דברים שכתבתי בחייו של מאיר; שלא תחת המחויבות ל"אחרי מות קדושים". הדברים נכתבו בשנת 97', שמונה שנים לפני מותו של מאיר, כשהוא עבד כשף במטבח של אורטל. שירתתי אז כמזכיר, וכך כתבתי במידף:

"עומד לו הטבח הראשי מאחורי הליין, מציג את מרכולתו, גאה במעשה ידיו להתפאר, משוחח ומתבדח עם כל הסועדים, מציע להם תוספת, משכנע אותם לטעום עוד משהו טוב. הטבח לומד במהרה מהן ההעדפות האישיות של כל חבר, ומציע לו דברים מיוחדים כדי להיטיב עמו. בקיצור – אין זה שרות על פי הספר, אלא שרות אישי, עם הרבה חום, אהבה והשקעה. רק סעודה אישית לכל פה היא שרות טוב יותר מהשרות שקיבלנו.

אפשר לסכם זאת במשפט אחד – השרות הוא האדם. האדם הוא מאיר שמש והשרות – בהתאם".

כזה היה מאיר. כשמו כן הוא – מאיר פנים. כזה היה בחייו, וכזה היה במבחן הקשה משאול – מבחן ההתמודדות עם מחלת הסרטן ועם סף המוות.

מאיר, שהיה ידוע כפחדן, הנלחץ מזריקה ומטיסה, התגלה כגיבור בהתמודדותו עם המחלה. כל העת שמר על אופטימיות, קיבל את המחלה כגזירה וכמבחן, ועמד במבחן. לא רטן על מר גורלו, שמר על שלווה וחיוך ועל אופטימיות ואמונה עד הרגע האחרון. בערוב ימיו התחזק מאיר באמונתו הדתית ובשמירת המצוות, למד תורה, והדת והמסורת סייעו לו לעמוד בסבל ולהאמין שייצא מזה.

אנו קהילת אורטל – הקהילה שמאיר כה אהב ושכה אהבה אותו, התכנסנו לכבודו למחווה של אמירת סליחות, לפנות בוקר, שהיה הבוקר האחרון אליו התעורר. חלש, חיוור, אינו עומד על רגליו, אך מאיר פנים ומחייך, נפרד מאיר מאתנו – מאתנו כקהילה וכחברים בודדים. כולנו ניגשנו אליו, לחצנו את ידו, חיבקנו אותו, נישקנו אותו. הצפנו אותו באהבה. הוא היה מאושר. הנהרה שקרנה מפניו הקרינה על כולנו, והאירוע היה מרומם נפש. וכשעצם שוב את עיניו, עצם אותן בפעם האחרונה.

בשיר המבטא את מהותה של קהילה נאמר: " כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו, ומשהו נשאר אתו".

משהו מת בנו עם לכתו של מאיר, אך זכרו חי בתוכנו ומאיר את חיינו. וכפי שנכתב על מאיר אחר: "הנר שלך, מאיר, עדין בוער".