הבלוג של אורי הייטנר

לפני שבועות אחדים, הצעתי במידף לשנות את אופי התפילה באורטל ביום הכיפורים, ולקיים תפילה שוויונית, בהתאם לערך שוויון המינים שהוא מערכי היסוד של אורטל.

הצעתי עוררה תגובות של תמיכה, אך גם של התנגדות חריפה.

עד היום, אף גורם רשמי באורטל לא קיים דיון ציבורי וקיבל החלטה בנושא. עם זאת, מן הראוי שבנושא בעל אופי מצפוני, ננסה לחתור להבנה והסכמה ולא לכפיה באמצעות החלטת רוב.

מלכתחילה, הצעתי את ההצעה כשלושה חודשים לפני יום הכיפורים, על מנת שיהיה סיפק בידינו לקיים דיון והחלטה. אולם מאחר ומדובר ביותר מדיון שבסופו הרמת אצבעות, והיינו בעיצומו של תהליך קבלת ההחלטות על תכנית הצמיחה הדמוגרפית, העדפתי לא להעלות את הנושא לדיון מיידי, כאשר חגי תשרי בפתח. תחת לוח זמנים צפוף, חששתי שקיום דיון בנושא היום עלול להיות קשה ויִצרי, ולא באיפוק וביישוב הדעת הראוי לנושא.

לכן, בשיחה שקיימתי עם רן ובהצעה שכתבתי למזכירות, הצעתי שתפילת יום הכיפורים השנה תתקיים על פי המסורת הנהוגה באורטל מאז יום הכיפורים תשנ"ה (1994). עם זאת, הצעתי לקיים דיון ציבורי אחרי החגים. אני מציע, שהדיון לא יתמקד רק בשאלת אופן תפילת יום הכיפורים, אלא דיון מעמיק ויסודי, בנושא המהותי של צביונה היהודי של הקהילה – איך אנו מביאים לידי ביטוי את יהדותנו, איך לחגוג את החגים, קבלות השבת, מעגל החיים, החינוך הבלתי פורמלי וכו'.

אני רואה בשאלת הזהות היהודית סוגיה בעלת משמעות עמוקה בחיי הקהילה, וראוי להקדיש לה תשומת לב בתהליך חברתי ציבורי.

בדיון שיתקיים בקרוב במזכירות, אציע הצעה לתהליך ציבורי שיעסוק בנושא.

****

ברור לי, שיש מי שיגיבו על כך בהרמת גבה – יש לנו עניינים דחופים על הפרק, ובזה אנו צריכים לעסוק? זאת אמירה נכונה תמיד, כי תמיד יש דברים דחופים. אבל היא אינה נכונה, כיוון שהדחוף אינו בהכרח החשוב, ואיננו צריכים לתת תמיד לדחוף לדחוק את החשוב.

שאלת צביונה היהודי של אורטל היא סוגיה חשובה, היא המהות התרבותית, החינוכית, הערכית של חיינו. כאשר עסקנו בחזון החינוך של אורטל (למרות שהיו, כמובן, נושאים דחופים יותר על הפרק), הגדרנו את היהדות והציונות במקום מרכזי מאוד בחינוך ילדינו. אולם אם חינוך הילדים מנותק ממהות הקהילה הבוגרת, הוא מתפרש כזיוף ומשיג תוצאה הפוכה. מן הראוי שאנו, כקהילה, נקבע את חזון התרבות של אורטל.

לאורך כל שנותיה של אורטל, לא זכור לי אפילו דיון אחד על מהות התרבות שלנו. דיברנו הרבה על התרבות במובן הכמותי - מספר ותדירות אירועי התרבות, התקציב שאנו מקצים לתרבות, ובעיקר במובן החברתי – התרבות כאמצעי לבניית קהילה, באמצעות מפגש, היכרות, הסרת מחיצות וקירוב לבבות. אולם לא עסקנו מעולם בשאלה המהותית – בשאלות ה"מה" וה"לשם מה". ההשקעה התקציבית מעידה על המקום המרכזי שאנו מייחסים לתרבות בחיינו הקהילתיים, ולכן תמוהה העובדה שמעולם לא עצרנו כדי לשאול את עצמנו – מה התוכן? מה המהות?

תרבות אינה בידור, ואינה רק אמצעי לליכוד הקהילה, אלא היא מבטאת את מהות החיים. חיי התרבות שלנו נסובים סביב ציר לוח השנה העברי, חגי ומועדי ישראל. האם החגים והמועדים הם רק אמצעי לבניית חיי תרבות שהם אמצעי לבינוי קהילה, או מהות חיים כשלעצמם, מרכיב מרכזי בחיינו, לא אמצעי למען משהו אחר?

לא בכדי ציר חיינו התרבותיים הוא לוח השנה העברי. זהו ביטוי להיותנו יהודים ורצוננו ליצור חיים יהודיים, יצירה תרבותית יהודית. מהם חיינו היהודיים? מהי יצירתנו היהודית? כיצד היהדות מתבטאת בערכינו, באורח חיינו? האם היהדות היא מהות חיים, ולכן עלינו ליצור זיקה עמוקה בין ביטויי יהדותנו לאורח חיינו, או שהיא פולקלור חיצוני לחיינו, שמידי פעם בפעם אנו נלביש אותה עלינו באופן מלאכותי באמצעות סוכני חוץ, שהנם "יהודים אמתיים" שאותם נייבא "לעשות לנו" יום כיפורים או עליה לתורה בבר המצווה? אם היא רק פולקלור, היא לא באמת משמעותית. אם אנו רואים ביהדותנו עיקר חיים, מהות חיים – עלינו לתת את דעתנו, ולבחור במודע את האופן בו אנו רוצים לבנות את חיי הרוח והתרבות הקהילתיים שלנו.

הרבינו לעסוק בשנים האחרונות בסוגיות מהותיות מאוד הנוגעות לחיים הפיזיים של קהילתנו – אורחות החיים הכלכליים והצמיחה הדמוגרפית. מן הראוי, שבשנה ה-35 של אורטל, נעסוק במהות הרוחנית והתרבותית של אורחות חיינו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל