הבלוג של אורי הייטנר

תגובה למכתבו של פיני אביגור

אחד הריטואלים הקבועים שליוו אותי בשנותיי כמנהל המתנ"ס, שמצד אחד היה משעשע, אך מצד שני גם די מכעיס, היה – אחת לתקופה, מכתב או שיחת טלפון מפיני אביגור מגבעת  יואב, המוחה על כך שקיבל מכתב מהמתנ"ס שעליו מתנוסס הכיתוב ב"ה או בס"ד. "אני מוחה... זכותי לא לקבל מכתבים כאלה מהמתנ"ס והמועצה... תכבדו את הציבור החילוני" וכו' וכו'. כל הסבריי שאני מתנגד לכפיה חילונית, ולכן לעולם לא אדרוש מעובד דתי של המתנ"ס שפותח את מכתביו בכיתוב הזה לנהוג אחרת, כפי שלא אכפה על עובד חילוני לכתוב זאת, מאחר ואני מתנגד לכפיה דתית, נפלו על אוזניים ערלות. האובססיה הדתופובית של האיש, הפכה כל שיחה עמו לוויכוח עם הודעה מוקלטת.

אני יודע שפיני אינו מייצג אפילו קמצוץ מתושבי הגולן; הרי אפילו חבריו ליישוב נהגו לומר לי שאין כל צורך לקחת את הדברים האלה ברצינות רבה מידי, ובסך הכל מדובר בבחור חיובי. ומדוע אני טורח לכתוב מאמר בתגובה לפשקוויל שהוא פרסם בגיליון האחרון של "שישי בגולן"? כיוון שהיו בהן מספר אמירות, כביכול "עובדות", שאינן צריכות להישאר ללא תגובה.

הטענה היא כמובן להעדפת חספין, תרבות דתית, הגוש הדתי וכו' בהפניית משאבי התרבות. אני יכול להעיד באופן אישי על תשע השנים שניהלתי את המתנ"ס, אולם אין לי צל צלו של ספק שהדברים נכונים באותה מידה גם בשנתיים וחצי מאז סיימתי את שירותי – אלה דברים חסרי שחר, משוללי יסוד, לא היו ולא נבראו ואפילו משל לא היו. הוא הדין בטענה שזאת מדיניותו של ראש המועצה אלי מלכה. שהדי במרומים (סליחה על הביטוי) שמעולם לא קיבלתי, לא במישרין ולא בעקיפין ואפילו לא במרומז, לא מאלי מלכה ולא מאף אדם אחר במועצה הנחיה מן הסוג הזה, ואני משוכנע לחלוטין שכך הדבר גם היום.

מאין, אם כן, נובעת טענתו של פיני? מהאובססיה הדתופובית; הפחד מהדתיים והשנאה לדתיים, שהיא בעצם פחד ושנאה לכל מה שריח תרבות יהודית נודף ממנו.

האם הקונסרבטוריון למוסיקה, למשל, הוא "תרבות לדתיים"? האם אולפני המחול הם לדתיים? האם מופעי האמנות והתרבות הם לדתיים? האם התיאטרון הקהילתי הוא תרבות דתית? האם הספריות הציבוריות שהוקמו קודם כל במרום גולן ובבני יהודה ורק עכשיו גם בחספין הם "הפניית משאבים לדתיים"? עורבא פרח. ואם לדבר על מה שקורה היום – האם השקעת המשאבים הגדולה למופעי "לילות ירח בגולן" היא השקעה לציבור הדתי בלבד? מה בדיוק "דתי" בהופעה של יהודית רביץ והפילהרמונית, בהופעת האופרה בקלעת נמרוד, בהופעה של "מוניקה סקס", בהופעה של שלום חנוך, של גידי גוב, של אהוד בנאי... אופס. אהוד בנאי, חובש כיפה. על כך באמת מן הראוי שהמועצה תתנצל בפני פיני אביגור.

כן, הדבר מעורר הסלידה ביותר במכתבו של פיני, הוא ספירת הכיפות וכיסויי הראש. זהו צד מכשפות דתופובי מכוער. שמא רוצה פיני שבמכרזים במועצה יופיע תנאי סף – ראש גלוי? או אולי הוא מציע שדתיים העובדים במועצה יסירו את הכיפה מראשם ולא יכתבו ב"ה בכותרת מכתביהם ובכלל שיחיו כאנוסים...

מעבר לטענות המופרכות על העדפת דתיים, ברצוני להציג את השקפת עולמי התרבותית, המנחה אותי זה שלושה עשורים של פעילות תרבותית באורטל, הנחתה אותי בעשור של ניהול המתנ"ס ומנחה אותי גם היום, כאשר העתקתי את עיקר פעילותי לאצבע הגליל.

התרבות היא מהות החיים של אדם, של קהילה, של אומה; היא הנשמה היתרה, היא הנותנת טעם לחיים. באין תרבות יפרע עם, תפרע חברה, תפרע קהילה. תרבות אינה יכולה להיות מנותקת מן השורשים. אין חיה כזאת בשום מקום בעולם. ניסיון לייצר תרבות על מצע מנותק, יוצר בידור שטחי ורדוד, ברמת תכניות הריאליטי בטלוויזיה. התרבות שלנו היא התרבות היהודית, אוקיינוס של תרבות נפלאה עמוקת שורשים בני אלפי שנים, מימי המקרא, דרך אלפי שנות יצירה ועד ימינו, בהם נמשכת ומועצמת היצירה היהודית. הציונות לא החייתה רק את החיים הפיזיים של העם היהודי במולדתו, אלא גם את השפה העברית ואת היצירה היהודית. התרבות היהודית היא המגרש המשותף שיכול לאחד את חלקי העם – אחדות, לא אחידות; אחדות המכירה בשונות בתוכנו, ומכבדת אותה כפוטנציאל אדיר להפריה תרבותית הדדית, שהיא המסד להמשך יצירת היהדות. מתוך היהדות, אנו שואבים את ערכי חיינו הנעלים – הציונות, הזיקה לארץ ישראל, הצדק החברתי, כבוד האדם, משפט צדק וכו'.

יצירותיהם של ביאליק, אלתרמן, יהודה עמיחי, חיים גורי, נעמי שמר, מאיר אריאל ואחרים, רוויים בעומק של שיח עם השורשים היהודיים, והם המשך היצירה היהודית, מתוך מודעות ואחריות לתפקידה ככזאת. העשיה התרבותית, שעליה אני אמון ובה אני עוסק כל חיי, היא החיבור הזה, בין התרבות היהודית הקלאסית, העתיקה, לבין היצירה התרבותית היהודית, הציונית הישראלית בת ימינו. כמובן, שהתרבות היהודית מעולם לא הייתה מנותקת מן התרבות העולמית. מאז ומעולם היהדות הייתה חלק מן התרבות העולמית, ניהלה אתה דיאלוג פורה, השפיעה עליה והושפעה ממנה, בחינת "יפייפיותו של יפת באוהלי שם". כך גם היום, כמובן. הדיאלוג הזה, מצא ומוצא ביטוי משמעותי ביותר גם בפעילות שאני קשור אליה, בעבר ובהווה, כך היה גם בהיותי מנהל המתנ"ס ואני שמח להיווכח שהמתנ"ס ממשיך ללכת בדרך זו.

במסגרת הפעילות האיכותית סביב היצירה היהודית הציונית המתחדשת, יזמתי את הערב בקיבוץ כפר חרוב, אליו התייחס פיני, עם חבֵרִי אסף ענברי על ספרו "הביתה". ספר זה, הוא מופת של העמקה בשורשים התרבותיים של הציונות, של ההתיישבות, של הקיבוץ; בנוסח כתיבה יהודית המושפעת מהסגנון הקלאסי של מקורות ישראל העתיקים יותר מאשר ביצירתו של כל סופר אחר הפועל היום.

לאחר צאת הספר, יזמתי אירוע לכבודו במועדון כפר חרוב. האירוע נפתח בהרצאה שלי על הספר, לבקשת אסף שקרא מאמרי ביקורת שכתבתי בעיתונות לאחר פרסומו. בחלקו השני של האירוע, אסף ענברי קרא קטעים נבחרים מספרו ואריאל הורביץ ליווה אותם בשירים שלו ושל אמו – נעמי שמר, המתכתבים עם הקטעים מן הספר שאותם קרא אסף.

צפיתי שיגיע קהל רב לאירוע ולכך באמת נערכנו, אך המציאות עלתה על הציפיות - הכיסאות שהכנו לא הכילו את כל הקהל, שמילא מפה לפה את המועדון.

לא הבאתי את אסף ענברי רק כסופר מצוין שכתב ספר מצוין, אלא כשותף לדרך, אחד ממובילי ההתחדשות היהודית בתרבות הישראלית. כמורה ב"עלמא" (בית לתרבות עברית ואחד המרכזים המובילים בארץ בתחום ההתחדשות יהודית) ובמקומות אחרים וכמסאי, אסף מרביץ תורה ומאדירה, ותרומתו לתחיית התרבות היהודית – ציונית – ישראלית לא תסולא בפז. אסף ענברי הוא ביאליקאי מובהק, ואין דבר הרחוק מן הביאליקיות, יותר מאשר החילוניות העקרה, הלעומתית, מן הסוג שאותה מציע לנו פיני אביגור, שנגדה נלחם ביאליק כל חייו.

מידי שנה, אני מוביל בקיבוץ אורטל בליל יום הכיפורים, התכנסות הנקראת "כל נדרינו", שבה אנו עוסקים בתכנים ובערכים של יום הכיפורים, בתפילה, בשירה, בהגות ובשיח. אחד הטקסטים שכמעט בכל שנה אנו קוראים, הוא מתוך מסתו החשובה של אסף ענברי "המשימה הציונית הנוכחית: תרבות עברית". וכך כתב ענברי: "נחוץ 'כור היתוך' – אבל אחר לחלוטין מ'כור ההיתוך' שנוסה ונכשל. 'כור ההיתוך' הדרוש חייב להיות יהודי... מה שנחוץ הוא מצע תרבותי משותף לחילונים, לחרדים ולדתיים לאומיים... המצע המשותף יוכל להיווצר רק אם נגמול את עצמנו – חילונים כדתיים – מזיהוי היהדות עם הדת היהודית. היהדות איננה דת. היא תרבות לאומית... אין משמעות, במונחים של מורשה, לאבחנה בין יהודים 'דתיים' ל'חילונים', אלא להבחנה בין מטפחים למזניחים: בין יהודים המפתחים את התרבות הלאומית ליהודים הממיתים את התרבות הלאומית – בין אם אלה חילונים האדישים ליהדות ובין אם אלה דתיים המאבנים ומחניקים אותה. מה שנדרש מהחילונים הוא ליצור כאן תרבות הנטועה במורשה העברית יהודית. מה שנדרש מהדתיים הוא חידוש ההלכה". אני חותם על כל מילה. זה החזון המוליך אותי בעשייתי התרבותית. זאת הדרך בה הלכתי כמנהל המתנ"ס. ומתוך דבקות בדרך הזאת, הזמנתי את אסף ענברי לאירוע בכפר חרוב, שפיני נכח בו, אך כלל לא הבין, כנראה כיוון שבחר לא להבין, את מהותו.

לא בכדי נוצר שיתוף הפעולה בין אסף ענברי לאריאל הורביץ. גם אריאל הורביץ הינו שותף פעיל במגמת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית (מה שאולי לא אמור להפתיע, כאשר מדובר בבנם של נעמי שמר והמשורר מרדכי הורביץ). אריאל חובש את ספסלי בית המדרש ליוצרים ב"עלמא", שבו מלמד אסף ענברי. המופע הראשון שלהם על "הביתה" היה בתיקון ליל שבועות ב"עלמא". אריאל היה המוביל הראשון של תכנית "מקורוק" – תכנית של  יצירת מוסיקת רוק בידי בני נוער, מתוך לימוד והעמקה במקורות היהודיים ודיאלוג אתם, במסגרת ארגון זית (זהות יהודית תרבותית) בעמק חפר. הוא גם מפרסם טור אישי של פרשנות אקטואלית לפרשת השבוע בעיתון "מוצ"ש".  חודשים אחדים לפני המופע של אסף ואריאל, נהנו מאות מתושבי דרום הגולן מערב נפלא של אריאל הורביץ וג'קי לוי בבריכת בני יהודה, שגם הוא היה ערב מובהק של מרחב התפר: יהדות – ציונות – ישראליות.

תושבי הגולן שבאו לערב על "הביתה" לא באו ל"תרבות חילונית", אלא לתרבות יהודית, ציונית ישראלית איכותית. כן, תושבים רבים מאוד, עם ובלי כיסוי ראש, הגיעו גם לאירועים שפיני אביגור לעולם ידיר רגליו מהם. למשל – התכנסויות תשעה באב ביונתן ובנטור, סדרי ט"ו בשבט בכל רחבי הגולן, מגילה בקהילה בפורים, תיקון ליל שבועות, ואותו מועדון בכפר חרוב היה מלא מפה לפה גם בהתכנסויות לימים הנוראים שערכנו בו מידי שנה בשנה. אך למה ללכת רחוק? רק בשבוע שעבר נהרו לכפר חרוב מאות מתושבי הגולן לקבלת שבת, שנערכה על המדשאה הגדולה, כיוון שהמועדון צר מלהכיל את הבאים.

בקיבוץ אורטל מתקיימת מידי שבת, זו השנה החמישית, קבלת שבת קהילתית. יש לי הזכות הגדולה להיות אחד ממובילי קבלת השבת. לפני שבועות אחדים, ביטלנו את קבלת השבת הקיבוצית כדי להשתתף בקבלת השבת שארגן המתנ"ס בצומת ווסט. מאות מתושבי הגולן, ובהם תושבים מדרום הגולן שנסעו שעה ארוכה לאירוע – רובים חילונים ומיעוטם דתיים, התאספו  יחד כדי להבדיל בין חול לקודש, בין ששת ימי המעשה לשבת המלכה. את טקס קבלת השבת הובילו שתי קיבוצניקיות חילוניות ממרום גולן – איילת ואירה, בוגרות הקורס למנחי קבוצות בתחום ההתחדשות היהודית, שערכנו בגולן בשיתוף עם המדרשה ב"אורנים". הרוח שנשבה במקום הכשילה את הניסיון להדליק נרות שבת (ומן הסתם ימצא לכך פתרון טכני), אך לא היה צורך ברוח, להתרוממות הרוח של הציבור הגדול שהתכנס. קידשנו על היין והחלה, שרנו שירי שבת ואירה ואיילת דרשו את פרשת השבוע, תוך התמקדות בקשר העמוק של עם ישראל לארץ ישראל.

זוהי הרוח הגולנית האמתית, לא הדתופוביה של פיני אביגור. הרוח הזאת הקימה גם את היישוב נטור המשותף לדתיים ולחילונים, את בית הספר "שורשים" המשותף לילדים מכל הזרמים, את מדרשת השילוב – ישיבת שילוב (כלומר, ישיבת הסדר המשלבת שירות צבאי באורך מלא) משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים יחד, שקמה בקיבוץ מבוא חמה.

יש לי הזכות הגדולה להיות חבר בהנהלת מדרשת השילוב וללמד בה קורס על צדק חברתי ביהדות. בערב הפתיחה של המדרשה, לאחר ברכת "שהחיינו", התבקשתי לשאת דברים בשם ההנהלה והמורים. ציטטתי בדבריי משירו של נתן זך "כולנו זקוקים לחסד": "אומרים ישנה ארץ / שאפילו לימונים פורחים בה / שבה גם מכאוב, גם מחסור / כאילו תמיד קורנים בה // בואי ואראה לך מקום שבו עוד אפשר לחלום".

הגולן הוא מקום שבו עוד אפשר לחלום, ובו אפשר להגשים חלומות. במשך כמעט יובל שנים, הגשים מפעל ההתיישבות בגולן בהצלחה גדולה את משימתו הראשונית – הבטחת הריבונות הישראלית על הגולן. כעת, עלינו לקבל על עצמנו את המשימה ליובל הבא – להיות המודל של ציונות שנות האלפיים, של חברת המופת הישראלית. מרכיב מרכזי במודל הזה, הוא התחדשות החיים היהודיים, הערכים היהודיים, היצירה היהודית, התרבות היהודית, המשותפת לכל חלקי העם.

זה האתגר הגדול של קהילת הגולן, המבטא היטב את הרוח הגולנית, הרחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מהרוח הדתופובית של פיני אביגור.

* "שישי בגולן"