הבלוג של אורי הייטנר

המזרחן ד"ר גיא בכור הרצה אתמול בקיבוץ אורטל, על הנעשה במזה"ת. גיא בכור הוא מרצה בחסד, שריתק במשך כשעתיים את הקהל, בלי שהשתמש בפיסת נייר ובלי שלגם מכוס המים. הוא הגיע חנוט בחליפה וענוב בעניבה, אף שידע שהוא מופיע בפני קיבוצניקים קצרי מכנסיים, כיוון שכך הוא רואה את עצמו כמכבד את הקהל.

גיא בכור ניחן בכושר רטורי מעולה, כושר ניתוח, ידע רב, חוש הומור משובח וזיכרון פנומנלי. אולם מעלתו העיקרית, בעיניי, היא היצירתיות – הוא חושב מחוץ לקופסה, אינו הולך עם העדר ולכן תמיד כדאי לשמוע אותו ואת תובנותיו.

מצד שני, גיא בכור לוקה בעודף ביטחון עצמי. אמנם לא אחת הוא היטיב לחזות תהליכים ואירועים שכל המומחים והפרשנים טעו בהם, אך לא פעם תחזיותיו לא התאמתו, ולכן הייתי מצפה ממנו ליתר ענווה.

המסר המרכזי של גיא בכור, הוא שבעשרות השנים האחרונות נכפתה על עמי ערב לאומיות מזויפת שנותבה בעיקר לסכסוך הישראלי ערבי ולשנאת ישראל, והדחיקה את השנאות ההיסטוריות, המסורתיות, העמוקות מאוד, בין עדות ודתות, ובעיקר בין הסונים והשיעים. השנאות הללו עמוקות ואמתיות יותר מהשנאה לישראל. הערבים עדים לשגשוגה הכלכלי של ישראל ואינם מוכנים עוד שהנהגתם תסית אותם נגדה, כדי להסיט את תודעתם ממצוקותיהם. קיימת בקרב הערבים ציפיה מיסטית שהאסלאם הפוליטי ייטיב להתמודד עם המצוקות הכלכליות, אך יש כבר תהליכי התפכחות בתוניס ובמצרים.

גיא בכור צופה לישראל עתיד מזהיר של שגשוג כלכלי, מדעי וטכנולוגי, שיציב אותה בתוך שנים ספורות בין 7-8 המדינות העשירות בעולם ויחזק באופן משמעותי את מעמדה בעולם. המסר המרכזי שלו, הוא שעל ישראל להימנע מכל התערבות ונקיטת עמדה בסכסוכים הפנימיים של הערבים, ולא תחזור על טעויות העבר כמו מלחמת לבנון הראשונה.

בנושא האיראני סבור גיא בכור, שאיראן אינה רוצה לפתח נשק גרעיני, אלא להיות באופן תמידי בסיטואציה של פיתוח הגרעין והתקרבות לנשק גרעיני, כדי להעצים את מעמדה באזור ובעולם. אין הוא צופה מלחמה עם איראן ולטענתו נתניהו וברק אינם רוצים לתקוף את איראן. האיומים שלהם היו תרגיל שנועד להגביר את הלחץ על איראן, אך התרגיל נחל כישלון, כיוון שהלוחמה הפסיכולוגית פעלה בסופו של דבר כלפי פנים, כלפי החברה הישראלית, היחסים עם ארה"ב נפגעו וכך גם ההרתעה הישראלית. הוא מאמין שהדרך להתמודד עם איראן היא המשך העיצומים הכלכליים, שמקרבים את השלטון האיראני לקריסה בתוך חודשים אחדים.

אפשר להסכים לדבריו או להתנגד להם – אין ספק שהם מעוררים מחשבה. עובדה – שעה ארוכה אחרי תום ההרצאה, החברים המשיכו לדון בה בינם לבין עצמם.