הבלוג של אורי הייטנר

כאשר הוחלט על הקמת אוניברסיטת בר אילן בשנת 1955, פרנסי האוניברסיטה העברית הזדעקו – הם ראו בהקמתה איום על מעמדה ומשאביה. הם ניהלו מלחמת חורמה נגד הקמתה, וחלפו 11 שנים עד שהמל"ג הכיר בה ובתאריה (עד אז התארים שלה היו מטעם אוניברסיטת ניו יורק). האוניברסיטה העברית התנגדה גם להקמת אוניברסיטת ת"א בשנת 1956, ואכן, בארבע השנים הראשונות לקיומה היא נאלצה להיות השלוחה התל-אביבית של האוניברסיטה העברית. כל האוניברסיטאות התנגדו להקמת אוניברסיטת חיפה, וראו בהקמתה איום על עצמן. אף היא הוכרה כאוניברסיטה עצמאית רק ב-1972, 9 שנים אחרי הקמתה. כל האוניברסיטאות התנגדו להקמת המכינות האקדמיות, נאבקו נגד מתן היתר למכון ויצמן להעניק דוקטורט. כעת הן מתנגדות, מאותן סיבות בדיוק, להקמת האוניברסיטה באריאל.

43 שנים חלפו מאז הקמת אוניברסיטת בן גוריון (אוניברסיטת הנגב בשמה המקורי), אוניברסיטת המחקר האחרונה שהוקמה בישראל. מאז, האוכלוסיה הישראלית הכפילה את עצמה. אחוז האקדמאים עלה באופן מרשים. יהדות חבר העמים, שהנה אוכלוסיה משכילה מאוד, עלתה בהמוניה לישראל. ישראל מתמודדת עם בעיה של בריחת מוחות, עם בעיית תעסוקה למדענים ולאקדמאים. קיים צורך אמתי בהקמת אוניברסיטה נוספת אחת לפחות. זהו אינטרס לאומי מובהק. חבל, שהמועצה להשכלה גבוהה, שהאינטרס הלאומי של קידום ההשכלה אמור לשמש נר לרגליה, מתייחסת בעקביות לאחריותה זו, כחתול השומר על השמנת.

אל ההתנגדות האינטרסנטית הקטנונית להקמת האוניברסיטה באריאל, מצטרפת ההתנגדות הפוליטית–תקשורתית להקמת האוניברסיטה, בשל מיקומה בשומרון.

אחרי ההקדמה הזאת, יופתע הקורא להיווכח שאיני מצדד בהפיכת המרכז האוניברסיטאי באריאל לאוניברסיטה. זאת, חרף העובדה שאין לי ספק במקצועיות ההחלטה של מל"ג יו"ש – מועצה המורכבת מאנשי מקצוע, שהנם חברים בעבר ובהווה במל"ג, אך הם נקיים מן האינטרסים של הפוליטיקה האקדמית ולכן קיבלו החלטה מקצועית טהורה.

ההתנגדות שלי אינה מסיבות אקדמיות מקצועיות, אלא מסיבות גיאוגרפיות לאומיות. וכמובן שאין כוונתי לכך שאריאל נמצאת מעבר ל... איך הם קוראים לאנכרוניזם הזה? "הקו" "הירוק" או משהו כזה. כמובן שלא. הרי אריאל היא עיר ואם בישראל, שקיים סביבה קונסנזוס לאומי (זולת שולי הציבוריות הישראלית) ואין ספק שבכל הסדר מדיני, אם יהיה, היא תהיה בריבונות ישראל.

הסיבה להתנגדותי נובעת מכך שאריאל היא למעשה חלק מגוש דן רבתי, ממוקמת בטווח יריקה מאוניברסיטת בר אילן וכמטחווי קשת מאוניברסיטת תל-אביב, ואיני מצדד בחיזוק מרכז הארץ דווקא. האינטרס הלאומי הוא חיזוק הפריפריה, הסְפָר. יש לחזק את הגליל והנגב, ומאחר והנגב כבר התברך באוניברסיטה, יש להקים אוניברסיטה בגליל.

לפני שנים אחדות, שעה ששמעון פרס כיהן כשר לפיתוח הגליל והנגב, כמעט והתקבלה החלטה על אוניברסיטה בגליל, אך היא הוכשלה במאבק אינטרסנטי של המל"ג. פרס התכוון להקים אוניברסיטה בכרמיאל, וגם זאת טעות – כרמיאל שכנה של חיפה, שבה פועלים הטכניון ואוניברסיטת חיפה. את אוניברסיטת הגליל יש להקים בגליל המזרחי, אפשר שכאוניברסיטה רב קמפוסית – תל-חי, "אוהלו" בקצרין, צפת וכינרת.

אוניברסיטה בגליל המזרחי תהפוך את האזור לאבן שואבת לאוכלוסיה איכותית, לאנשי הוראה ומחקר, למדענים, לסטודנטים ואקדמאים רבים ותקפיץ את האזור. כתושב הגולן וכעובד המכללה האקדמית תל-חי איני חשוד באובייקטיביות, אך אני באמת ובתמים מאמין שזה האינטרס הלאומי.

מדוע, אם כן, הוחלט על הקמת האוניברסיטה באריאל ולא בגליל? כיוון שהקמת האוניברסיטה באריאל אינה בסמכות המל"ג, ולכן ההחלטה אודותיה היא מקצועית בלבד. לעומת זאת, המל"ג, המתנגד להקמת אוניברסיטה נוספת, יכשיל כל ניסיון להקים את אוניברסיטת הגליל.

מן הראוי לשנות את שיטת החתול השומר על השמנת. יש להקים מועצה אקדמית מייעצת לממשלה, המורכבת מאנשי אקדמיה בעלי שם אך בלתי תלויים, שאינם מייצגים את המוסדות האקדמיים ואינם מחויבים לאינטרסים הכלכליים שלהם, אלא אך ורק לאינטרס הלאומי. על הממשלה להוביל מדיניות של קידום ההשכלה הגבוהה והמדע בישראל, בין השאר באמצעות הקמת אוניברסיטה או שתיים חדשות.

יש מקום להקמת האוניברסיטה השמינית בישראל – בגליל המזרחי. אריאל ראויה בהחלט להיות האוניברסיטה התשיעית בישראל.

* "על הצפון"