הבלוג של אורי הייטנר

התחלתי את היום בבירא עמיקתא.

מזה חודשים אחדים פיתחתי ציפיה לתרומה רבתי ש"יובלים" אמורה לקבל מקרן מסוימת מעבר לים. על הציפיה הזאת בניתי – לא רק תקוות אלא תכניות רבות. בבניית שנת הפעילות השלכתי את יהבי על הציפיה הזאת.

היו סימנים שהצדיקו את האופטימיות. הייתי משוכנע שהשאלה אינה "האם" אלא "כמה". והמינימום לו ציפיתי היה סכום של עשרות אלפי דולארים, שלגוף בסדר גודל של "יובלים" זה סכום עצום.

בהגיעי הבוקר למשרד פתחתי את המחשב והמתין לי דואל בשפת אלביון – תשובה שלילית. כל התקוות, כל הציפיות שתליתי בקרן הזאת נגוזו. איזו מכה! מה נעשה עכשיו?

כאן יכולתי לכתוב על בשורת איוב, על עטרת ראשי שנפלה, על כך שכל היום התהלכתי אבל וחפוי ראש. אולם אילו כתבתי כך, מי שמכיר אותי היה משוכנע שמישהו אחר כתב את הדברים.

אחרי עשר דקות של אֶבֶל, הראש שלי כבר היה באזור חיוג פתרונות ותכניות. וכשאני נמצא במקום הזה, אני מתמלא עִזוז, האדרנלין עובר להילוך גבוה, אפשר להגדיר זאת אפילו כהתרגשות.

סיימתי את היום באיגרא רמא. בקיבוץ מבוא חמה התקיים טקס חנוכת מדרשת השילוב – ישיבת הסדר משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים, המשלבת שנות לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי באורך מלא. מדרשת השילוב היא התגשמות חלום רב שנים, של חברי הטוב הרב אביה רוזן, שהייתי שותף לרקימתו לאורך השנים. בנחישות, בהתמדה ובאמונה, הוגשם חלום בלתי אפשרי, כנגד כל הסיכויים.

לפני חודשיים בדיוק הגיעו 40 הבחורות והבחורים לגולן והחלום היה למציאות. רצינו, ואין זו אגדה. אני מורה בבית המדרש וחבר בהנהלת המדרשה, וגאה מאוד במיזם הייחודי הזה.

היה זה ערב של התרוממות רוח. נאמרו בו דברים יפים ומרגשים מצד החניכים, מצד אביה רוזן ואיתמר לפיד, ראשי המדרשה (חילוני ודתי, על פי ההגדרות המיושנות) ומצד אורחים כראש אכ"א אלוף אורנה ברביבאי. דברים מחכימים ומרגשים במיוחד אמר ראש בית "מורשה", הגוף העומד מאחורי המיזם, פרופ' בני איש שלום. והתכנית האמנותית הייתה ברמה גבוהה מאוד. אני מכיר את חניכי המדרשה כתלמידיי בבית המדרש, אך לא הייתי מודע לאוסף הכישרונות המוסיקליים – נגנים וזמרים מוכשרים, השובר את כל כללי הסטטיסטיקה.  

הייתה במעמד הזה תחושה בראשיתית, של מעין "בבאזל יצרתי". תחושה של פריצת דרך, שהשפעתה העתידית על החברה הישראלית תהיה אדירה. אני מאמין שבעוד שנים אחדות, תהיינה הרבה מדרשות כאלו, ובכל שנה מאות צעירים יחבשו את ספסליהם. מן הסתם במהלך השנים יופקו לקחים, ייצבר ניסיון והתכנית תהיה טובה הרבה יותר. אבל איש לא ייקח מאותם 40 צעירות וצעירים את זכות הראשונים.

וכששרנו את "התקווה", שמעתי, ממש שמעתי באוזניי, את משק כנפי ההיסטוריה.

... קינחתי את הערב בתכנית לזכרו של פולי מ"הגשש" בטלוויזיה.