הבלוג של אורי הייטנר

רצח רבין הכה בתדהמה ובכאב עמוק, את החברה הישראלית כולה, על כל חלקיה, על כל זרמיה האידיאולוגיים והפוליטיים. למעט שולי השוליים של שולי הימין הרדיקלי, כל אזרחי ישראל הנורמטיביים, קיבלו את הרצח כמכה מטלטלת, מנערת, מחייבת תיקון לאומי.

אזרח ישראלי, יהודי, ירה בראש ממשלת ישראל. רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל כולה, של מי שבחרו בו ושל מי לא בחרו בו, של מי שתמכו בדרכו ושל מי שהתנגדו לה ונאבק בה. הירי בראש הממשלה, היה ירי לעבר החברה הישראלית כולה, לעבר מדינת ישראל. היה זה מעשה של בגידה, מצד קין.

רצח רבין היה אחד המשברים הקישים בתולדות מדינת ישראל. משבר עשוי להיות מנוף לתיקון חברתי. ראוי היה המשבר להביא לאחדות לאומית בהוקעה משותפת של הרצח, של ההסתה שקדמה לו, של השנאה, של האלימות ובטיפוח ערכים של דמוקרטיה, של סולידריות חברתית, של ערבות הדדית ושל אחריות לאומית.

למרבה הצער, היו מי שהעדיפו למנף את המשבר לקידום השקפתם הפוליטית – הלגיטימית אך השנויה במחלוקת, ולדה-לגיטימציה לבעלי השקפות אחרות ולכל מי שחלק על דרכו של רבין (או על מצג השווא שלקח את דרכו של רבין למחוזות רחוקים מאוד מדרכו, שהרי רבין מעולם לא היה איש "שלום עכשיו" או מרצ). וכבר משבר שעשוי היה להיות מנוף לתיקון חברתי, היה מנוף לקלקול חברתי. אחת התוצאות העגומות הייתה דעיכת מעמדו של יום השנה לרצח רבין בתודעה הציבורית בישראל. תחת שיהיה ליום משמעותי בלוח השנה העברי לדורות, הוא היה ליום של קיום טקסים על פי הפרוטוקול, במערכת החינוך ובמוסדות ממלכתיים. זוהי החמצה נוראה.

הסמל לקלקול הזה, היה עצרות הזיכרון בכיכר רבין. היו אלו עצרות מחנאיות – כאילו לא נרצח ראש ממשלת ישראל בידי מחבל – בוגד נתעב, אלא ראש ממשלת השמאל נרצח בידי הימין. הייתה זאת התכנסות של מחנה כנגד המחנה האחר. הייתה זו התכנסות המחמיצה את עומק המשמעות של השבר הלאומי, ונעדרת רצון לתיקון אמתי.

גם השנה הייתה עצרת זיכרון לרצח רבין בכיכר רבין בת"א, אך הפעם הייתה זו עצרת מסוג אחר לגמרי. העצרת שנערכה השנה בהובלתן של תנועות הנוער בראשות תנועת "דרור ישראל", הייתה שונה. יוזמי העצרת הזמינו את תנועת "בני עקיבא" ואת הציונות הדתית להשתתף בה, וראשיה הוזמנו לשאת דברים בעצרת. לראשונה, אנשי הימין והשמאל שילבו ידיים באמירה משותפת, חדה וברורה, בעד הדמוקרטיה, בעד אחדות לאומית שמעל למחלוקות, בעד לגיטימיות הדעות השונות, בעד שיח פלורליסטי של כבוד הדדי, בעד כיבוד החלטות הכנסת והממשלה גם כשאנו מתנגדים להן, נגד אלימות, נגד גזענות, נגד הסתה.

דובר תנועת "המחנות העולים" ערן אבידור, חבר קיבוץ נערן בבקעת הירדן ומיוזמי העצרת, כתב בעיתון "ידיעות הקיבוץ": "זה לא מאבק בין שמאל לימין. ישנם רבים המתנגדים לפתרון שתי המדינות אך מתביישים בגזענות ובשנאה, וישנם כאלה התומכים בפתרון שתי המדינות והם גזענים, שונאים ומסיתים בכל רמ"ח אבריהם".

אין לי ספק שדברים אלה יקפיצו רבים במחנה ה"שמאל", כפי שהשתתפות "בני עקיבא" בעצרת עוררה התנגדויות בתוך הציונות הדתית, אך מי שבחרו בדרך הזאת, משני הצדדים, בחרו בדרך הנכונה. זו הדרך הראויה לציין את יום השנה לרצח ולחנך את הדור הצעיר לערכים דמוקרטיים.

בשרתי כמנהל המתנ"ס, מידי שנה התכנסנו ביום השנה לרצח רבין – אנשים מכל חלקי הציבור, למפגשים של שיח וחשבון נפש. כך אני מקווה שהחברה הישראלית כולה תציין את היום הזה. מפגשים מן הסוג הזה הרבה יותר משמעותיים מעצרות ענק. אולם מאחר ולאורך שנים העצרות הללו היו סמל לקלקול, הייתה חשיבות רבה לבצע את ראשיתו של התיקון דווקא שם, בעצרת גדולה.

אני מקווה מאוד שלא הייתה זו אפיזודה חד פעמית, אלא תחילתו של מפנה, עליה על דרך חדשה – דרך של תיקון לאומי וחברתי.

****

הדרך החדשה אינה קלה; היא מחייבת התגברות על מֵיצָרִים וִיצָרִים, על קיבעונות והרגלים, על משקעי העבר ומחלוקות ההווה.

בעקבות דברים שכתבתי למחרת העצרת, כתב לי קורא תגובה, בו הוא מצטט מדברי הנואמים: יולי תמיר אמרה ככה, ההוא אמר אחרת. דומה שישב האיש מול האינטרנט, האזין לאורך שעות, בקשב רב, לשידור מן העצרת, ודלה כל משפט שיסייע לו להוכיח שהנה, אין כאן שום דבר חדש, השמאל ממשיך בדרכו, כשהוא משתמש באידיוטים שימושיים מן הימין כתפאורה. ותגובה מן הצד השני – קורא ציטט טוקבק באחד מאתרי החדשות, של צעיר דתי המספר שהיה בכיכר והזדעזע שהייתה שם שירת נשים – שירתה של יהודית רביץ. מטרת הציטוט הייתה להוכיח שאי אפשר, עובדה כל הדתיים קנאים וכו'.

אין להתעלם מן הקשיים הללו, אך אני רואה בהם בעיקר אתגר – אלה המֵיצרים שעלינו להתגבר עליהם.

שמחתי לשמוע למחרת העצרת את רחל רבין, איתן הבר, א.ב. יהושע ואחרים מודים שהייתה זו טעות כל השנים להדיר ציבורים רחבים בחברה מיום הזיכרון לרצח, והעצרת הזאת תיקנה את הטעות.

****

עולם הרשתות החברתיות, הבלוגוספירה והטוקבקים – לצד החיוב הרב שבו, פותח את התקשורת גם למה שכלי התקשורת המסודרים הצניעו ואף חסמו.

עוצמת השנאה המושפרצת שם, ולא רק מצד אחד של המפה, פשוט מחרידה. לעתים אני מזהה אנשים כגושי שנאה מהלכים.

וכך, מידי יום השנה לרצח רבין, גושי השנאה מתעוררים. ויש המשקיעים כל כך בהמשך רדיפתו של המנוח, 17 שנים אחרי שסיים את חייו ובצהלות על מותו ו"זכרו הארור". דומה, שהם מתפללים שהוא ייצא מקברו, על מנת שיוכלו לירות בו.

אני יודע, אלה שוליים שבשוליים. אבל רצח רבין הוא עדות לעוצמת הנזק שהשוליים עלולים לגרום לו. אירועי "תג מחיר" מעידים שהתופעה הקשה הזאת לא אמרה את המילה האחרונה. ולכן, אין להקל בכך ראש.

****

הצטערתי מאוד לקרוא את מאמרו של רועי עפרון, ידידי: "רצח רבין – תיבת פנדורה סגורה ומסוגרת". כאשר אני נוכח, משנה לשנה, כמה אנשים מאמינים לתאוריות הקונספירציה המרושעות והמופרכות בנוגע לרצח רבין, ובאילו ארזים נפלה שלהבת, אין לי מנוס אלא להכיר בעובדה שגבלס צדק.

* "שישי בגולן"