הבלוג של אורי הייטנר

התגובות על הראיון של אבו מאזן בערוץ השני, כמה לא מפתיע, היו אוטומטיות. מצד אחד, תגובה אוטומטית של התלהבות, ללא כל סימני שאלה ובדיקה ביקורתית של הטקסט שנאמר, ולא פחות חשוב – של הדברים שלא נאמרו. מצד שני, תגובה אוטומטית של דחיה על הסף, ללא כל ניסיון לבדוק שמא נאמרו דברים חדשים, הראויים לבחינה ולהתייחסות, אולי אף לברכה.

היו בדבריו של אבו מאזן שלוש אמירות מעניינות. האחת, היא שמבחינתו פלשתין היום היא מקווי 4.6.67 מזרחה, ומקווים אלה ומערבה זאת מדינת ישראל. השניה, היא שהוא עומד על זכותו לראות את צפת אך אין הוא רוצה לחיות בה. השלישית, היא שכל עוד הוא בתפקיד, לא תהיה אינתיפאדה שלישית.

אמירתו אודות האינתיפאדה השלישית חשובה ומעניינת, בעיקר בזכות העובדה שהיא הייתה בלתי מותנית, ובזכות העובדה שהוא לא שלל רק אפשרות של אינתיפאדה מזויינת, אלא התחייבותו הייתה בלתי מסויגת. כנראה שאבו מאזן אינו קורא את עקיבא אלדר ב"הארץ" ואף לא את המודעה השבועית של "גוש שלום", המאיימים עלינו שהאינתיפאדה או-טו-טו פורצת בשל "סרבנות ישראל". אמנם היו כבר אמירות כאלו, בעיקר של ערפאת בעת חתימת הסכם אוסלו, שהתבררו כהונאה. ואף על פי כן, יש לברך על כל אמירה הזאת; גם אם לנהוג בה בכבדהו וחשדהו.

דבריו של אבו מאזן אודות הגבול בין המדינות בהחלט מעניינת וחשובה. הסכסוך בינינו לבין הערבים אינו נובע ממלחמת ששת הימים ואינו מתמקד באזורים שממזרח לקו הירוק אלא מהתנגדות הערבים לקיומה של מדינה יהודית בא"י. אמירה ברורה כזאת, על פיה אין לו תביעות טריטוריאליות ממערב לקו הירוק, וכי זוהי מדינת ישראל, היא בהחלט חריגה וראויה לברכה.

השאלה היא מה משמעות האמירה, שמעבר לגבול שצייר, זאת מדינת ישראל? והרי זאת שאלת מפתח – האם הפלשתינאים דורשים לממש את תביעת "זכות" השיבה? כאן אבו מאזן התחכם. הוא הסביר שהוא אישית רוצה רק לראות את צפת ולא לחיות בה. הוא לא אמר זאת בשום אופן, כאמירה גורפת אודות הפלשתינאים. הוא לא אמר, ששתי מדינות לשני עמים, משמעותה ויתור על תביעת השיבה, והחלפתה בתביעת ראיה. למחרת כבר הסביר בראיונות בערבית, ש"זכות" השיבה היא זכות קדושה ולעולם לא נוותר עליה. מכאן, שכוונתו היא חלוקת הארץ, למדינה פלשתינאית נקיה מיהודים מן הקו הירוק ומזרחה, ושטיפת כבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל במיליוני פלשתינאים. כמובן שהדבר אינו יכול להיות קביל עלינו.

אמירה בעייתית נוספת של אבו מאזן נגעה לחידוש המו"מ. אבו מאזן אמר שהוא מוכן לפתוח מיד במו"מ על בסיס נסיגה לקווי 4.6.67. משמעות הדבר, היא שהוא מצפה לכך שישראל תקבל מראש את תביעותיו הטריטוריאליות, שהן בלתי סבירות מבחינתה, טרם מו"מ. כמובן שהדבר אינו מתקבל על הדעת.

בחינת דבריו של אבו מאזן, מצביעה בהחלט על חידושים חיוביים, אך בעמקם של דברים, אין בהם פריצת דרך.

התגובה האוטומטית של הממשלה, הייתה שמדובר בסה"כ בתעמולה. אם כך, הרי התגובה הישראלית הייתה שגיאה מדינית חמורה. אם מדובר בתעמולה, תגובת ישראל שירתה את התעמולה הזאת. אבו מאזן מנסה להציג את ישראל כסרבנית, וממשלת ישראל בתגובתה, שיחקה לידיו.

מן הראוי היה, שישראל תברך על האמירות החיוביות ותקרא לפלשתינאים לחדול מסרבנות המו"מ ולגשת מיד לשולחן הדיונים, ללא תנאים מוקדמים. במקום לדחות על הסף את דבריו, נכון היה לגלגל אליו את הכדור בחזרה. אם הוא מוכן לנהל מו"מ אמתי, ללא תנאים מוקדמים, אדרבא. אם אין הוא מוכן לכך, יראה העולם מי כאן הסרבן.

מי שכשל בראיון, היה המראיין אודי סגל, מי שאמור לתווך בין המרואיין לצופים. הוא נמנע לאורך כל הראיון מלמלא את שליחותו העיתונאית, ולשאול שאלות קשות. הוא לא שאל את אבו מאזן האם הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, והסתפק בהתחמקות ובהתחכמות אודות הביקור הפרטי של המרואיין בצפת. הוא לא שאל מדוע הפלשתינאים מסרבים לנהל מו"מ אמתי עם ישראל, ללא תנאים מוקדמים. כאשר אבו מאזן דיבר על פתיחת מו"מ על בסיס נסיגה לקווי 67', הוא לא שאל אותו מדוע הוא מחליף מו"מ בתכתיב ובדרישה לקבלת כל תנאיו כתנאי לעצם המו"מ ואיזה טעם יש בכלל למו"מ כזה. וכשכבר שאל את אבו מאזן מדוע הוא דחה את הצעת אולמרט להסכם על נסיגה לקווי 4.6.67, הוא אפשר לו להתחמק מתשובה אמתית. הראיון היה מלוקק, ובלתי עיתונאי בעליל.

* "ישראל היום"