הבלוג של אורי הייטנר

שמאל. ימין. כחלון

משה כחלון יכול היה לצאת גדול. אילו מיד עם פרסום סקר ה-20 מנדטים הוא היה מוציא הודעה לפיה הוא דבק בפסק הזמן שנטל מן החיים הפוליטיים, הוא היה נצרב בזיכרון הפוליטי כנשא עשרים המנדטים. משבושש לקבל החלטה, איבד את עולמו. בתוך יומיים איבד בסקרים מחצית כוחו הווירטואלי. במשך מספר ימים נראה כעושה מעשה מופז – מתכוון להפר את דבריו אודות מחויבותו לביתו בליכוד, קומם עליו את הליכודניקים שהם מקור כוחו, ובסוף נראה בציבור כמי שברח בטרם הסקרים ששיכרו אותו יתאדו כלא היו. משה כחלון, שהפופולריות שלו הרקיעה שחקים, צנח במהירות שלא הייתה מביישת את פליקס באומגרטנר, ויהיה עליו לעמול רבות לתיקון הנזק. חבל, מאחר וכחלון הוא בהחלט דמות בולטת מאוד לחיוב בתוך המערכת הפוליטית הישראלית.

בדברים שאמר כחלון למקורביו עם החלטתו שלא להקים מפלגה חדשה, הייתה אמת פוליטית וחברתית רבה – הציבור הרחב, ברובו המכריע, נמצא ימינה מהמרכז בשאלות המדיניות ושמאלה מן המרכז בעמדות החברתיות, ואין לו ביטוי במערכת הפוליטית הקיימת. זוהי אמת טראגית, אך זו אמת.

בהשקפותיו המדיניות משה כחלון נמצא ימינה ממני. בהשקפותיי החברתיות אני נמצא שמאלה ממנו. אך אני שייך לרוב שציין כחלון בניתוחו, ואין מפלגה המבטאת את השקפותיי ומייצגת אותי. וכאשר כחלון שקל התמודדות עצמאית, שקלתי ברצינות תמיכה בו.

            הצד הפייגליני של כחלון

בשנים האחרונות אני עוקב בהערכה רבה אחרי פועלו הפוליטי והמיניסטריאלי של משה כחלון ובראש ובראשונה ברפורמה במשק הסלולר, שהציבה אלטרנטיבה הוגנת לכלכלה הטייקוניסטית ובהתנגדות לתכניות קיצוצים דרקוניות שעלו בממשלה.

כשהחלטתי על כתיבת יומן הבחירות, היה בכוונתי לכתוב המלצה לקוראיי הליכודניקים לבחור – בראש ובראשונה בכחלון. את אהדתי הרבה אליו ביטאתי לאחר פרישתו וכשדובר על ריצתו ברשימה עצמאית שקלתי בכובד ראש תמיכה בו.

בתגובה לדברים שכתבתי, הפנו את תשומת לבי קוראים לכך שכחלון הוא השר המקורב ביותר לפייגלינים בליכוד ואף מינה את מיכאל פואה, מנכ"ל "מנהיגות יהודית", ליועצו.

מיכאל פואה הוא האידיאולוג של "מנהיגות יהודית" – חטיבתו של פייגלין בליכוד. הוא האסטרטג של ניסיון ההשתלטות העוינת על הליכוד מתוכו. הוא קנאי וקיצוני ביותר בהשקפותיו הפוליטיות. בתקופת מלחמת לבנון השניה הוא הסית חיילים לערוק מן המלחמה ולא לשרת ב"צבא הגירוש" (היה זה שנה לאחר עקירת גוש קטיף). בתגובה, כתבתי מאמר בו כיניתי את מעשהו זה כבגידה והייתה בינינו חלופת מהלומות מעל דפי העיתונות.

מינויו של פואה ליועץ השר הינה נורה אדומה. יחד עם זאת, אין לשלול לגמרי העסקה של אדם לתפקיד מקצועי, בשל דעותיו, מגונות ככל שתהיינה. אלא מה? מדובר בתפקיד של יועץ שר הרווחה. מה עצותיו המקצועיות של פואה בנושאי חברה ורווחה?

השקפותיו החברתיות של פואה, כפי שבאים לידי ביטוי במאמריו (אגב, הוא פובליציסט מצוין) הן קפיטליסטיות קיצוניות, ברוח "מסיבת התה" בארה"ב. גם בנושאים החברתיים, פואה הוא אופוזיציה ימנית לנתניהו. את רפורמת ששינסקי הוא כינה "גזל", הנובע מהמידה המגונה של הקנאה. הוא מטיף להפרטה מלאה של מערכת החינוך.

האם כחלון לקח את פואה כיועץ, מאחר ועצותיו בנושא חברה מבטאות את השקפת עולמו? אם כן, מהי התחפושת של אופוזיציה חברתית לנתניהו שבה הוא מתכסה? אם אין אלו השקפותיו, הרי שמדובר במינוי פוליטי, על חשבון תקציב הרווחה, לצרכי פריימריס אישיים.

שמא טעיתי בהערכתי את כחלון?

            המשמר הדמגוגי

"המשמר החברתי" פרסם את מדד הצבעותיו בכנסת של כחלון ופסק: "הוא לא חברתי". הם רק שכחו, שעל שר חלה אחריות קולקטיבית על החלטות הממשלה ופעולותיה, ואין הוא רשאי להצביע נגדה בכנסת. אילו ביקרו אותו על כך שלא התפטר מתפקידו, זאת ביקורת עניינית. כנ"ל ביקורת על הצבעותיו בממשלה. אולם ביקורת על כך שלא הצביע בכנסת נגד הממשלה שבה הוא חבר, היא ביקורת דמגוגית, המתבססת על הנחה, צודקת כנראה, שמרבית הקוראים חפים מקריאה ביקורתית ומקבלים כל דבר שמאכילים אותם.

            לעשות נכון את הדברים הנכונים

אילו הייתי ליכודניק, הייתי מצביע בבחירות המקדימות בעד ישראל כץ. ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין. גם המרים ביריביו הפוליטיים לא יוכלו לחלוק על הקביעה שהוא בולדוזר, איש ביצוע ועשיה.

אולם בולדוזר יכול גם להרוס. תמיכתי בכץ נובעת לא רק מכך שהוא איש עשיה, אלא מכך שהוא עושה את הדברים הנכונים.

כתושב הפריפריה הצפונית, אני נהנה מתנופת העשיה שלו לשיפור תשתיות התחבורה בצפון, המקצרות מאוד את המרחק מן המרכז לצפון, כמו מחלף המוביל, צומת עמיעד ומחלף גולני, ומקצב העשיה המהיר. וכך גם העשיה לחיזוק התשתיות בפריפריה הדרומית, כמו מסילת הרכבת לאילת.

מאחר ומשאבי המדינה מוגבלים, תפקיד הדרג המדיני הוא לקבוע את סדר העדיפויות. קביעת סדר עדיפויות, היא העדפת א' על פני ב'. כץ העדיף את פיתוח הפריפריה על פני פיתוח המרכז. סדר עדיפות זה מנוגד להגיון השוק המבוסס על היצע וביקוש. עיקר הביקוש הוא במרכז הארץ. סדר עדיפות זה מנוגד גם להגיון האלקטורלי, כיוון שהוא מעדיף את מעט הבוחרים על פני מרבית הבוחרים. סדר העדיפות הזה מבוסס על היגיון ציוני וחברתי. ממנהיגות ציונית, מצופה להעדיף את ההיגיון הציוני על פני הגיון השוק הכלכלי והאלקטורלי. 

על כך יש להוסיף את הירידה הדרמטית במספר ההרוגים בתאונות דרכים. עם שתרבותו מבוססת על קדושת חיי אדם, חייב להוקיר את מי שמדיניותו קיימה חיים של בני אדם רבים. לא רק כץ אחראי לכך. מגמת הירידה החלה עוד טרם כניסתו לתפקידו, וגופים נוספים כמו משטרת התנועה שותפים מלאים להישג. אולם אילו התוצאות היו הפוכות, הביקורת הייתה מותחת בשר התחבורה ובצדק. ולכן, גם את הפירגון על התוצאות הטובות, יש להפנות אליו.

לפני שנים אחדות תקפתי במאמר השר כץ על שלטי הענק ליד אתרי הבניה בכבישי הצפון, המאדירים ומפארים את שמו. טענתי שהדבר מזכיר מדינת עולם שלישי, ואין לנהוג לאורך ארבע שנים, על חשבון המדינה, כבמערכת בחירות. אולם היום אנו מצויים במערכת בחירות, לישראל כץ יש קבלות והוא ראוי לבחירה.

הרפורמטור השמרן

בחירה נוספת שלי, אילו הייתי ליכודניק, ודאי תפתיע את קוראיי. הייתי מצביע בעד יובל שטייניץ. איך זה, תשאלו אותי בצדק, הרי לאורך הקדנציה יצאת נגדו פעמים רבות. הרי הוא מייצג קו שונה כל כך משלך.

הכל נכון. אני שולל את השקפת עולמו של שטייניץ. שטייניץ הוא חסיד של הפרטת מדינת הרווחה, ואני רואה בכך אסון חברתי. הוא חסיד של עובדי קבלן ("מיקור חוץ" בכיבוסית) ואני רואה בכך עבדות בימינו. שטייניץ הוא חובב המע"מ – המס העיוור, הטיפש והבלתי צודק ביותר שיש, ושוב ושוב הוא ניסה להחילו על מוצרי יסוד. שטייניץ הוא האיש שסיכל את הצעות החוק הצודקות כל כך, של שכר מקסימום בחברות ציבוריות, לבל ירוויח בעל השכר הגבוה ביותר בחברה יותר מפי 200 (!) מבעל השכר הנמוך ביותר; הצעת חוק שנועדה להכניס קצת הגינות בג'ונגל החברתי. וגם את הדברים החיוביים שעשה שטייניץ, הוא עשה כמי שכפאו שד, בעקבות המחאה החברתית, ועדת טרכטנברג, שביתת הרופאים ואיומי השביתה הכללית של ההסתדרות.

ומדוע הייתי מצביע בעדו? כיוון שדווקא הוא, השמרן, אחראי לרפורמה החברתית המהפכנית ביותר והחשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרות השנים האחרונות – רפורמת ששינסקי, במשק הגז. המהלך הזה העניק לעם ישראל סכום עתק של למעלה מ-300 מיליארד ₪ (!), ממשאבי הטבע של ארץ ישראל השייכים לכולנו, ושניתן יהיה לקדם באמצעותם באופן משמעותי את החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות במדינת ישראל לדורות, תחת שישתלשלו אל כיסו הפרטי של אדם אחד.

על עצם הרפורמה הזאת, ראוי שטייניץ לבחירה. עוד יותר מכך הוא ראוי לבחירה על העקשנות והנחישות ועל כושר העמידה שהפגין מול הקמפיין הקשה, האלים, של ההון הכבד ושלוחיו הלוביסטים בכנסת, שלא בחלו באמצעים כדי לשבור את שטייניץ ולהכניעו. שטייניץ עמד בגבורה, עד לרגע האחרון – ללא גיבוי, לפחות לא גיבוי פומבי, מראש הממשלה (ובתמיכת ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובראשם כרמל שאמה הכהן ממפלגתו ושלי יחימוביץ', אז ח"כית מן השורה במפלגת העבודה), ולא נכנע. חלק ממסע הלחצים התמקד באיומי חיסול פוליטי בבוא יום הדין בפריימריס. אם, חלילה, שטייניץ יחוסל בקלפי, תהיה זאת אזהרה לשרי אוצר בעתיד, לבל יובילו רפורמות דומות לטובת אזרחי ישראל, תוך פגיעה בטייקוניזם. ולכן, חשוב מאוד להצביע בעד שטייניץ וזו המלצתי לקוראיי הליכודניקים.

            נגד מי להצביע

אילו בבחירות המקדימות לא הייתה אפשרות רק להצביע בעד, אלא גם להצביע נגד, הייתי ממליץ לחבריי הליכודניקים להצביע נגד צחי הנגבי ומשה פייגלין.

מדובר בשני אנשים חכמים, רהוטים, בעלי רמה אינטלקטואלית גבוהה יותר משל הח"כ הממוצע, שללא ספק יוכלו לתרום תרומה משמעותית כחברי כנסת. ואף על פי כן, הייתי מצביע נגדם. נגד צחי הנגבי – כיוון שהוא אופורטוניסט ומושחת. נגד פייגלין – כיוון שהוא קנאי ופנאט.

אילו בבחירות המקדימות ניתן היה להצביע נגד, הייתי ממליץ לחבריי במפלגת העבודה להצביע נגד מירב מיכאלי, יריב אופנהיימר ואורי שגיא. נגד מיכאלי, כיוון שהיא פוסט ציונית ומסיתה לסרבנות. נגד אופנהיימר כיוון שמפעל חייו הוא שנאה אקטיבית למתיישבים ביו"ש. נגד אורי שגיא, בשל האובססיה שלו בת 25 השנים, להוכיח בכל מחיר שהוא צדק בקונספציה המופרכת שלו כראש אמ"ן, לפיו פני סוריה לשלום, ולכן עלינו למסור לה את הגולן.

אילו בבחירות המקדימות ניתן היה להצביע נגד, יתכן שהייתי מתפקד לאחת המפלגות.

            הבית המאכזב

בבחירות 2009 בחרתי ב"בית היהודי". לא הייתה זו בחירה מובנת מאליה בעבורי, אלא בחירה על דרך האלימינציה. להחלטתי נתתי פומבי ו"הבית היהודי", בהסכמתי, אף עשה בה שימוש. היו להצבעתי סיבות שונות, ובהן הפעולה והחקיקה החברתית של המפד"ל, הערכתי לדניאל הרשקוביץ ובעיקר לאורי אורבך ועוד. וסיבה מרכזית היא דווקא הפיצול בין "הבית היהודי" לאיחוד הלאומי והרצון לחזק את המחנה המתון בציונות הדתית.

לאורך הקדנציה, ממש לא חשתי שהח"כים והשר מייצגים אותי. ויותר משהאכזבה שלי היא מהדברים שהם עשו ואמרו, היא מהדברים שציפיתי שיעשו והם לא עשו. הציפיה שלי, היא שהם יגלו מנהיגות ויציגו קו תקיף, חריף וחד משמעי, נגד ההקצנה הלאומית והדתית ובעד אחריות לאומית.

ציפיתי לכך שהבית היהודי יוביל מערכה ניצחת נגד נוער הגבעות, נגד "תג מחיר", נגד קריאות גזעניות כלפי ערבים. האמירות הללו נאמרו, אך בקול ענות חלושה, לא כמנהיגות נחושה לעשות כל שלאל ידה כדי להדביר את התופעות הללו. מנהיגות מחייבת אומץ, ולנציגי הבית היהודי לא היה האומץ לצאת נגד רבנים מרכזיים בציבור הדתי לאומי, כמו דב ליאור, שמואל אליהו וזלמן מלמד, המובילים את ההקצנה.

מאחר וראשי הבית היהודי לא גילו מנהיגות, הם היו סתם עוד מפלגת ימין.

על פניו, החיבור בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי טומן בחובו הקצנה, לפחות מצד "הבית היהודי". אולם כיוון שבעיניי עיקר הבעיה הייתה פחדנות וחוסר מנהיגות, אני מקווה ורוצה להאמין שמנהיגות אחרת של המפלגה המאוחדת, תהיה אמיצה וברורה יותר.

בינתיים אני רואה שתי תופעות חיוביות במפלגה המאוחדת. א. פתיחות לבחירת מועמדים חילונים לכנסת. זו לא תהיה מפלגה כלל ישראלית, אלא דתית אורתודוכסית, אולם פתוחה יותר לרעיון הכלל ישראלי, וזו בהחלט בשורה.

ב. העובדה שמיכאל בן ארי, האיש הרע הזה, אינו חלק מן המפלגה המאוחדת. לצערי, הבית היהודי לא פסל אותו אפריורי כתנאי לאיחוד. ומאנשי האיחוד הלאומי לא יוסר במהרה כתם השותפות עם הכהניזם. אולם העובדה שהאיש הרע הזה לא מצא את מקומו ונפלט, היא סימן מעודד.

            תמיד על אוטומט

התגובות על הראיון של אבו מאזן בערוץ השני היו אוטומטיות, כרגיל. מצד אחד, התלהבות אוטומטית, מוגזמת, חסרת כל חוש ביקורת וללא סימני שאלה. מצד שני, דחיה אוטומטית על הסף, ללא כל בדיקה וללא כל מחשבה.

מעניינת במיוחד הייתה תגובתו של השר החדש מהליכוד, עד אתמול ח"כ מ"קדימה", אבי דיכטר. גם התגובה שלו הייתה אוטומטית, אלא שהיא הייתה הפוכה לתגובתו האוטומטית לאותם דברים, אילו נאמרו לפני חודשיים.  

            היכונו לביאת המושחת

בשנות ה-90 כוסתה הארץ בשלטי ענק של חב"ד: "היכונו לביאת המשיח". מאז, לא זכורה לי כזאת תכונה משיחית, כמו הציפיה למוצא פיו של אולמרט. אין לנו על מי לסמוך אלא על העבריין המושחת.

ואני תמה, האם אלמן ישראל? מתוך 8 מיליונים ישראלים – דווקא עבריין? אין אנשים נורמטיביים במערכת הפוליטית לגווניה? הרי מי שרוצה לקדם את השקפתו המדינית של אולמרט, יכול להצביע מרצ או חד"ש. מי שרוצה אלטרנטיבה שלטונית לנתניהו יצביע למפלגת העבודה. מי שרוצה במפלגת מצברוח נוסח "קדימה" יכול להצביע "יש עתיד". השתגענו?!

            יש הומור?

"איזה שר אתה רוצה להיות בממשלה הבאה?", נשאל יעקב פרי בשבתרבות, והשיב: "שרה נתניהו".

"איזה שר אתה רוצה להיות בממשלה הבאה?" נשאל עופר שלח ביומן שישי של הערוץ השני והשיב: "שרה נתניהו".

אוקיי, אני מבין שב"יש עתיד" יש מנהיג אחד ועל פיו יישק דבר. אבל גם בבדיחות אין למועמדים אפשרות לביטוי אישי?