הבלוג של אורי הייטנר

בעת שביתת הרעב בגמלא, בתקופת המאבק על הגולן (ספטמבר 1994) נהג יהודה הראל לאיים שאם תביעותינו לא ייענו, לא תהיה לנו ברירה אלא להחריף את השביתה. "אני אפסיק לעשן ואם גם זה לא יעזור, אורי יפסיק לקרוא עיתונים...".

חלפו מאז שנים רבות. יהודה כבר מזמן הפסיק לעשן. ואני נשארתי עם העיתונים.

במאי 1972, בהיותי ילד בן תשע, בכיתה ג', נחטף מטוס "סבנה" בדרכו לישראל. הוריי נצמדו, מרותקים,  לטלוויזיה ולרדיו ואני אִתם. למחרת, סיפור החטיפה העסיק אותי, לאורך כל היום. בדרכי הביתה מביה"ס עצרתי ליד הקיוסק לקרוא את כותרות העיתונים. בבית המשכתי להאזין לשידורי הרדיו. בסביבות 16:00 דווח על הפריצה למטוס ושחרור החטופים. כעבור כשעה, אבא שלי חזר מן העבודה ובתיקו – העיתון. כמובן שלאחר חילוץ החטופים, כל הכתוב בעיתון כבר לא היה רלוונטי. אבל אני הסתערתי על העיתון וקראתי אותו – כל מילה על החטיפה ואח"כ החדשות הביטחוניות, המדיניות, הפוליטיות, חדשות החוץ, הספורט. וכך גם למחרת, וכך כל יום, עד היום.  

העיתון היה "מעריב", העיתון הראשון שלי ובמשך שנים רבות – העיתון שלי. "העיתון הנפוץ ביותר במדינה, כפי שהכריז הלוגו שלו (והתמיד להכריז שנים אחרי שלא היה לכך קשר עם המציאות). וכך, מידי יום קראתי את כתבנו הצבאי יעקב ארז, וכתבנו המדיני יוסף חריף, כתבינו לענייני מפלגות משה מייזלס ומ. שמריהו, סופר "מעריב" בוושינגטון שמואל שגב וסופרנו בניו יורק פיליפ בן, סופרנו בלונדון צבי לביא וסופרת מעריב בז'נבה שרי רובר, גיל קיסרי בפאריס ועדה לוצ'אני  ברומא, יהושע ביצור "ממשכן הכנסת", רזי גוטרמן בענייני כלכלה וישעיהו אביעם בענייני עבודה וכמובן – "מעריב לספורטאים" כפי שנקרא אז מדור הספורט. וביום שישי ראיון השבוע עם רפאל בשן, ואהרון דולב המסקר את ההתיישבות והכתבה המדינית המרכזית, המרתקת, של יוסף חריף. מאוחר יותר התחלתי לקרוא פובליציסטיקה – שמואל שניצר כמובן, ושלום רוזנפלד עם קובץ המכתמים שלו "אצלנו", ואריה דיסנצ'יק. הפרשנות המדינית והמזרח תיכונית המרתקת של משה ז"ק, ההומורסקה של אפרים קישון והפיליטון של יוסף לפיד. וביום שישי, המגזין "ימים ולילות" (לימים – "סופשבוע") ובו המדור של יהונתן גפן "הצד הרביעי של המטבע" וכנגדו "שיפודים" של מאיר עוזיאל. לימים התאהבתי במוסף הספרותי, כשעוד היה מוסף של ממש – עם העורך המיתולוגי הסופר משה שמיר, ומאמריהם של המשורר משה דור, הסופר  חנוך ברטוב ואחרים. בראשית שנות ה-80 הכניס אמנון אברמוביץ' את הניו ז'ורנליזם לעיתון, ודעותיו אתגרו אותי מידי שבוע.

מאז כיתה ג' אני "תולעת עיתונים". עיתונים, אני מדגיש, לא תקשורת. התאהבתי בעיתון ממבט ראשון ומאז ומתמיד ביכרתי אותו על פני התקשורת האלקטרונית ולימים – על פני התקשורת המקוונת. וכך עד היום. אין להשוות בין קריאת מאמר מודפס על נייר לקריאת מאמר מצג המחשב. בעבורי – המחשב קיים כדי לכתוב בו. לקריאה המציאו את הספר ואת העיתון.

ולצד קריאת העיתונים, במלחמת יום הכיפורים, בהיותי בכיתה ה', התחלתי גם לשמור עיתונים ויש לי אוסף עיתונים ישנים עם המאורעות החשובים לאורך השנים.

מפעם לפעם פזלתי גם לעיתונים אחרים. אל האורתודנט שלי נהגתי לנסוע שעה קודם, כדי לקרוא את "העולם הזה" בחדר ההמתנה. אצל דודיי בקיבוץ בית זרע קראתי את "על המשמר". כשהגעתי לשל"ת מוקדם בבית השיטה התוודעתי ל"דבר". ובצבא, כאשר הגיע עיתון כולם ידעו שהוא חייב להגיע אליי. תמיד היו לי באפוד עיתון וספר. ובשבתות הצבאיות הייתה לי אספקה מלאה – מ"על המשמר" של מפ"ם עד "המודיע" של אגודת ישראל. אך למרות כל הפיתויים, נשארתי נאמן ל"מעריב". זה היה העיתון הראשון שלי.

כך, עד ראשית שנות ה-90. "מעריב" היה מאז הקמתו בבעלות חברה של העיתונאים שהקימו אותו. האוריינטציה שלו הייתה על איכות עיתונאית והמחויבות שלו הייתה מקצועית. ברגע שהעיתון נרכש בידי בעלי הון, שהאוריינטציה שלהם היא עסקית – רייטינג בכל מחיר, הוא הדרדר ברמתו. "מעריב" האיכותי היה לטבלואיד נחות, שהתחרה ב"ידיעות אחרונות" – תחרות שדרדרה את שניהם והפכה אותם לשני צהובונים. וכשבעלי העיתון עופר נמרודי הסתבך בפלילים, היה העיתון לשופר של מאבקו המשפטי. לא יכולתי עוד לשאת את העיתון הזה. כשהחלפתי את העיתון לו הייתי נאמן עשרים שנה, לא חשתי בוגד, אלא נבגד.

בראשית שנות ה-90 עברתי ל"הארץ", אותו אני קורא מידי יום, עד היום. "הארץ" הוא הנגטיב שלי – הוא מבטא את הדעות ההפוכות לדעותיי הן בסוגיות המדיניות, הן בסוגיות הכלכליות חברתיות, הן בסוגיות תרבותיות ספרותיות. אבל מצאתי בו את האיכות והרמה שאיבדתי ב"מעריב" המדרדר – העמקה, הרחבה, פרשנות מעניינת, הרבה מקום לחדשות חוץ. לצערי, בשנים האחרונות גם "הארץ" עובר תהליך הדרגתי של טבלואידיזציה וצהבת.

אולם בשבתות אני קורא את כל העיתונים. וכששירתתי כדובר ועד יישובי הגולן קראתי מידי יום את כל העיתונים. וכך, בכל השנים שמרתי על קשר עם "מעריב". יותר מכל אהבתי את המדור "שישי" של אדם ברוך, עמו פתחתי את קריאת עיתוני ערב שבת. ובעמוד שלידו – מדור פרשת השבוע המרתק של פרופ' שלום רוזנברג. ומדורו של רוביק רוזנטל "הזירה הלשונית", לו תרמתי הערות רבות בסוגיות לשוניות.

דווקא כאשר הפסקתי לקרוא את "מעריב"... התחלתי לכתוב בו. בראשית שנות ה-90 הייתי בעל טור ב"חדשות". עם סגירת העיתון, ולאורך שנים רבות עד פתיחת "ישראל היום" שבו אני בעל טור מיום הקמתו, כתבתי באופן בלתי סדיר ביומונים השונים ובהם "מעריב". הייתה זאת התרגשות גדולה בעבורי, למצוא את מאמריי בעיתון עליו גדלתי (אף שהוא כל כך שונה מהעיתון של ילדותי).

בשנה האחרונה, חל שינוי חיובי מאוד ב"מעריב". הוא החל לשנות כיוון – את הכותרות הבומבסטיות, הצבעוניות, בנוסח עיתוני הספורט, הוא זנח לטובת כותרות עיתונאיות, המעבירות מידע, כמו בימים הטובים. זהו העיתון הפלורליסטי ביותר והפתוח ביותר בישראל – בניגוד ל"ידיעות אחרונות" שהוא עיתון הבית של אולמרט, "ישראל היום" שהוא עיתון הבית של נתניהו, "הארץ" שהוא עיתון ה"שמאל" המדיני ו"מקור ראשון" שהוא עיתון הימין; "ישראל היום" שהוא תמיד הסניגור של הממשלה (אגב, לא במדור הדעות, שבו אני כותב), "ידיעות אחרונות" שהוא תמיד אופוזיציה לממשלה ו"הארץ" שהוא תמיד אופוזיציה למדינה. דווקא "מעריב" אינו מזוהה עם קו מסויים עד... שמגיעים לכל מה שקשור לאינטרסים של נוחי דנקנר. עד כאן סדר פלורליזם; יש חסינות לטייקוניזם. ב"מעריב" כותב העיתונאי שאותו אני מעריך יותר מכל עיתונאי אחר היום – בן דרור ימיני. והכתבת לענייני מפלגות היא חניכה שלי לשעבר, מזל מועלם. אבל העיתונאי הבולט ביותר בעיתון הוא בן כספית, שאמת ובדיה מתערבבות חופשי בכתבותיו, מלבד העובדה שהוא אובססיבי לנסיגה מהגולן, ואפילו היום הוא אינו מסוגל להוציא ממקלדתו את המילה "טעיתי".

****

אני כותב את המאמר הזה למחרת הבחירות בארה"ב. יום עם חדשות חמות וחשובות. וביום זה – "מעריב" שובת, לראשונה בתולדותיו. קוראי "מעריב" אינם יודעים, כנראה, מיהם מנהיגי ארה"ב ו"הבית היהודי".

השביתה הזאת היא עוד נקודת שפל במשבר הקשה הפוקד את העיתון ומאיים על קיומו. ואני, שגדלתי על העיתון הזה, עצוב.

* "שישי בגולן"