הבלוג של אורי הייטנר

בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי באין ספור עימותים, פאנלים, רבי שיח עם בני פלוגתא, בפני תלמידים, סטודנטים, חיילים ואחרים.

שניים מבני הפלוגתא שמולם הרביתי להתעמת, היו הח"כשים (ח"כים לשעבר) ומועמדים לכהונה נוספת בכנסת בבחירות המקדימות שתתקיימנה השבוע במרצ – אבשלום (אבו) וילן ומוסי רז.

המשותף בין השנים רב – שניהם אנשי מרצ מובהקים, שניהם היו מזכ"לי "שלום עכשיו" ושניהם חולקים אותה תפיסה מדינית הדוגלת בנסיגה מלאה לקווי 49'. בעימותים עמי, שניהם תמכו בעמדה הפוכה לחלוטין לשלי – בעוד אני עומד על ריבונות ישראלית מלאה על כל שעל בגולן לצמיתות, שניהם צדדו בנסיגה מלאה מכל הגולן, לקווי 4.6.67 (שאינם חופפים קווי 49', כיוון שמדובר בהם בנסיגה גם מאזורים שהסורים כבשו בשנים הראשונות אחרי קום המדינה, כמו החוף הצפון מזרחי של הכינרת, אזור הבניאס, חמת גדר ועוד), במסגרת הסכם שלום עם סוריה. לכאורה – תאומים סיאמיים.

ואף על פי כן, כבוגר הרבה שעות אבו והרבה שעות מוסי, אני מזהה הבדל משמעותי בין השניים. בעוד מוסי התאפיין בחדוות נסיגה מהגולן, עד שחשבתי שהוא מוכן לשלום עם סוריה כדי להביא לנסיגה מהגולן, אבו ראה בנסיגה מהגולן מחיר כבד ביותר, שלטעמו על ישראל לשלם תמורת שלום עם סוריה. בעוד אצל מוסי באה לידי ביטוי שנאה קשה ויוקדת להתיישבות בגולן ולתושבי הגולן וכמיהה לסילוק התופעה הפסולה של ההתיישבות מהר ככל האפשר, אבו ביטא הערכה רבה למפעל ההתיישבות ואהדה למתיישבים וצער כבד על המחיר שידרשו לשלם, על פי תפיסתו. בעוד מוסי רז בז לכל טיעון ביטחוני המצדיק השארות בגולן וביטל אותו בגיחוך, אבו הבין את המשמעות של הוויתור, אך האמין שמדובר בסיכון שראוי לשלמו למען השלום.

לכאורה, מה זה משנה? הרי השורה התחתונה זהה.

אני חושב שזה משנה; שההבדל בין מה שמייצגים השניים הוא משמעותי וחורג הרבה מעבר לסוגיית הפתרון המדיני וגבולות המדינה. המשמעות הגדולה של ההבדל בין השניים ובין מה שהם מייצגים הוא בפן החברתי.

המחלוקת שלי עם אבו וילן היא ריב בתוך המשפחה. אני חש שאנו מתעמתים באותה השפה. אני חש שמדובר במחלוקת בין ציונים פטריוטים על השאלה מה טוב למדינת ישראל ולעתידה. עם מוסי רז אין לי שפה משותפת. כל מה שיקר בעיניי נבזה בעיניו. מפעל חיי הוא בעיניו פשע וחורבנו – תיקון של עוול.

אבו וילן ומוסי רז מייצגים שתי מסורות שונות בבסיס הקמתה של מרצ, הממשיכים לפעול בתוכה עד היום. מסורת אחת היא מסורת מפ"ם – מסורת של ציונות מגשימה, של תנועת נוער ציונית – "השומר הצעיר", הפועלת לחינוך יהודי וציוני בארץ ובגולה והמושגים ציונות, עליה, התיישבות וביטחון משמעותיים בעיניה. מסורת אחרת היא מסורת רצ – מסורת של ליברליזם קיצוני, אוניברסליסטי, הבז לכל ערך קולקטיבי, ולכן ערכים לאומיים, קהילתיים והתיישבותיים מוקצים בעיניו מחמת מיאוס. הכוהנת הגדולה של מסורת רצ היא שולמית אלוני, המנהיגה המיתולוגית של מרצ. לפלג המפ"מניקי במרצ לא היה מעולם מנהיג מובהק, אך הוא יוצג בידי אישים כיאיר צבן, רן כהן (אמנם רן כהן הגיע למרצ ממפלגת רצ, אולם מקורותיו הרעיוניים הם בקיבוץ הארצי, בקיבוץ גן שמואל. גם אתו יצא לי להתעמת רבות, והחוויה דומה לעימותים עם אבו וילן) וחיים אורון.

זהבה גלאון היא תלמידתה המובהקת של שולמית אלוני, ואף הקצינה מעבר למורתה. לבה גס לכל ערך ציוני והיא אינה רחוקה מן הפוסט ציונות. אם העמדה כלפי הסרבנות היא אבן בוחן לפטריוטיות ולמינימום אחריות לאומית וסולידריות חברתית – זהבה גלאון מצדדת בסרבנות. ולכן, בימים שבהם זהבה גלאון היא מנהיגת מרצ, מן הראוי לאזן אותה בבחירת מפ"מניק לרשימת מרצ.

אבו וילן הוא בן קיבוץ נגבה וחבר הקיבוץ כל חייו. הוא חונך על האתוס הגדול של קיבוץ נגבה, ועמידת הגבורה וההקרבה שלו מול הפולש המצרי במלחמת העצמאות. אביו המנוח, קובה וילן, היה מפקד כוחות "ההגנה", שהגנו על הקיבוץ בפני הפולש. על הערכים הללו – של התיישבות וביטחון, של נכונות להקרבה, חונך אבו וילן. הוא היה שליח עליה של "השומר הצעיר" בצפון אמריקה והיום הוא מכהן כמזכ"ל ההתאחדות החקלאית, המאגדת את כל המגזר החקלאי בישראל, ובתוכו ההתיישבות החקלאית מעבר ל"קו הירוק".

מרצ היא היום המפלגה היחידה המגדירה עצמה כמפלגת שמאל. השאלה מה תהיה דמותו של השמאל הישראלי, אינה חיונית לאנשי השמאל בלבד, אלא לחברה הישראלית כולה. האם יהיה זה שמאל ציוני, המשוחח באותה שפה עם המיינסטרים הישראלי, או שמאל מתבדל ומנוכר, שהאוריינטציה הבסיסית שלו אינה על אזרחי ישראל, אלא על ארגוני השמאל הגלובלי בעולם? זו שאלה קריטית לחוסנה של החברה הישראלית.

איני חשוד בקרבה כשלהי למרצ, אולם יש לי עניין בזהותם של כל 120 חברי הכנסת, מכל המפלגות. אני מקווה מאוד שרשימתה של מרצ תכלול את אבו וילן.

* "שווים"