הבלוג של אורי הייטנר

בסופשבוע הזה יצא גיליון שבת הראשון של "מעריב" בבעלותו של שלמה בן צבי. סקרן אותי מאוד לבחון, האם טביעות אצבעותיו תורגשנה כבר בשבוע הראשון? בדרך כלל, כאשר עורך עיתון מתחלף, חולף זמן מה עד שאט אט הקורא מבחין בשינויים. ב"מעריב" כבר בשבוע הראשון, שני שינויים בולטים. האחד הוא העדר הטור המוביל של העיתון, הטור של בן כספית. השני, הצטרפותו של אורי אליצור כבעל טור לעיתון.

מדוע לא הופיע הטור של בן כספית? האם הוא בחופשה או שמא פרש; אולי פוטר? את התשובה נתן כספית עצמו בדף הפייסבוק שלו – הוא פוטר. העילה לפיטוריו היא משכורתו הגבוהה. לטענתו, הסיבה האמתית היא מאמר ב"מעריב", שבו יצא נגד העסקה שבה רכש בן צבי את העיתון.

אורי אליצור הוא תושב עפרה שבחבל בנימין, מראשוני "גוש אמונים", אחת הדמויות הבולטות בציונות הדתית בכלל ובהתיישבות ביש"ע בפרט. אליצור עמד בראש התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. הוא היה עורך "נקודה" – בטאון מועצת יש"ע והיום הוא סגן עורך "מקור ראשון". אליצור היה ראש לשכת בנימין נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. הוא בין מובילי הזרם הקורא לסיפוח יהודה ושומרון לישראל והענקת זכות בחירה לפלשתינאים תושבי האזורים הללו. הוא דוגל בעמדות פרגמטיות וממלכתיות ויוצא בתוקף נגד תופעות של הקצנה בציבור הדתי לאומי ובעיקר נגד תופעות גזעניות. הוא יצא נגד הכינוי "אוהב ערבים" כשם גנאי ואמר שבעיניו זוהי מחמאה. אורי אליצור, חתן פרס סוקולוב למפעל חיים, הוא פובליציסט מבריק, אחד הטובים בישראל. כתיבתו בהירה מאוד, שנונה, מקורית ויצירתית, שמעטים כמותה בקרב הכותבים בישראל.

בן כספית הוא העיתונאי המוביל ב"מעריב" מזה שנים רבות. עמדותיו המדיניות יוניות מאוד, זהות לעמדות של מרצ. לאורך שנים הוא אובססיבי לנסיגה מהגולן, חלק מכת ה"סוריסטים" – קומץ השבויים באהדה מוזרה למשטרו של אסד וחותרים בעקשנות לנסיגה מהגולן. בראש החבורה הזאת ניצב אורי שגיא. לצדו – מנכ"ל משרד החוץ לשעבר ד"ר אלון ליאל (המשמיע זמירות מפוכחות יותר מאז החלה מלחמת האזרחים בסוריה ואולי אף סממנים של הכרה בטעותו), המזרחן משה מעוז, ההמבורגריסט עמרי פדן, יגאל קיפניס והעיתונאים אמיר אורן, אורי משגב ובן כספית. אצל האנשים הללו, נסיגה מהגולן היא תרופת פלא לכל פגע, והם שופטים את האישים בציבוריות הישראלית על פי עמדתם בנדון. מאחר וטרם מינויו לראש המוסד היה מאיר דגן פעיל במאבק נגד נסיגה מהגולן, הוא היה פסול בעיניו לאורך שנים. לכן, הוא כתב נגדו, יצא נגדו וטפטף ידיעות דמיוניות לפיהן אריק שרון אינו מרוצה ממנו, רוצה להפטר ממנו וכד'. אותו דגן הפך לגיבורו של כספית, כאשר יצא נגד נתניהו וברק.

זאת, כיוון שאם יש לכספית אובססיה גדולה יותר מאובססיית הנסיגה מהגולן, זוהי אובססיית נתניהו וברק. שנאתו לנתניהו, בעיקר לשרה נתניהו, חולנית ממש. אולם היא אהבה זכה לעומת תיעובו את אהוד ברק. כספית, שכתב את ביוגרפיית פולחן האישיות של ברק "חייל מספר 1" שינה את טעמו ודעתו על האיש מן הקצה אל הקצה, והטור שלו ב"מעריב" היה לבמת הסתה על בסיס יומי כמעט, נגד ברק. כספית הוא בין הקיצונים במסע ההפחדה מפני "הרפתקנותם" של נתניהו וברק הגוררים את ישראל למלחמה מיותרת עם איראן (כפי שהוא מכנה את הפצצת מתקני הגרעין האיראני).

אולם בן כספית רחוק מלהיות יקיר השמאל. הרטוריקה שלו פטריוטית, רוויה אהדה לסמלים הלאומיים, הערצה לצה"ל וכתיבה חד משמעית נגד ההשתמטות מצה"ל והסרבנות, והשמאל אינו חובב את הרטוריקה הזאת, בלשון המעטה. וחמורה מכל, בעיני השמאל, היא העובדה שבן כספית היה העיתונאי שפרסם את הדו"ח של "אם תרצו" נגד "הקרן החדשה", שחשף את שיתוף הפעולה של הארגונים הנתמכים בידיה עם עלילת גולדסטון. בכך הוא הפך לסדין אדום בעיני השמאל ואחת הדמויות השנואות בשיח השמאלני.

איני אוהב את כתיבתו של בן כספית. יש בה משהו מושך, קצב מדבק. אבל הוא המציא תחביר עיתונאי שאינו התחביר העברי – משפטונים קצרים בני מילה, שתי מילים, שלוש מילים – ללא נושא, נשוא ומושא, מעין שורות שיריות, ההופכות את כתיבתו למעין מצעד מארש. איני אוהב את נטייתו לכתוב על נושאים מורכבים בפשטנות של שחור לבן, ובעיקר את נטייתו לכתוב על אנשים בשחור לבן. ובעיקר איני אוהב את נטייתו של כספית לערבב עובדות עם דמיון, מציאות עם בדיה, "ווישפול ת'ינקינג" עם מידע. וכמובן שאובססיית הנסיגה מהגולן הופכת אותו לבלתי נסבל בעיניי.

לעומת זאת, אני אוהב מאוד את כתיבתו של אורי אליצור. אמנם אני שולל את השקפת עולמו הפוליטית, שבעיניי היא עלולה להיות מתכון למדינה דו לאומית, חלילה, אך פעמים רבות אני מסכים עם דברים שהוא כותב. וגם כשאיני מסכים עם עמדותיו, קשה לי שלא למצוא הגיון רב בדברים שהוא כותב.

לכאורה, הייתי צריך להיות מרוצה משני השינויים המבורכים הללו – פיטורי בן כספית וצירופו של אורי אליצור.

אך לא זו בלבד שאיני מרוצה, אלא שאני אפילו מודאג מכך. אני מודאג, כיוון שאם כבר בשבוע הראשון לאחר שינוי הבעלות מתחולל שינוי כזה, הדבר מצביע על מגמה – הפיכת "מעריב" לשופר של הימין.

אם כך יקרה, זו תהיה פגיעה משמעותית בעיתונות הישראלית, הזקוקה לעיתון פלורליסטי ואובייקטיבי, ו"מעריב" הוא העיתון הקרוב ביותר לפלורליזם.

בעבר, בתקופה שרוב העיתונות הישראלית הייתה מפלגתית ("דבר", "על המשמר", "למרחב", "חרות", "הבוקר", "קול העם", "הצופה", "המודיע", "שערים"), "מעריב", "ידיעות אחרונות" ובמידה מסויימת אף "הארץ", בלטו כעיתונים חופשיים, אובייקטיביים, פלורליסטיים. היום, העיתונות המפלגתית מתה, אך העיתונים מזוהים מאוד עם קו מסויים, מזוהים מידי. "ידיעות אחרונות" הוא עיתון הבית של אהוד אולמרט. "ישראל היום" הוא עיתון הבית של בנימין נתניהו. "מקור ראשון" הוא שופר הימין הישראלי. "הארץ" הוא שופר השמאל הישראלי. "ישראל היום" הוא סניגור אוטומטי של ממשלת נתניהו. "ידיעות אחרונות" הוא אופוזיציה אוטומטית של הממשלה. "הארץ" הוא אופוזיציה אוטומטית למדינה. העיתון הפלורליסטי היחיד הוא "מעריב". מן הראוי, שהעיתון יתחזק בתור שכזה, וזה יהיה ייחודו בעולם העיתונות הישראלית.

אני חושש, שפיטורי כספית מצד אחד, ומצד שני – מתן טור לסגן עורך "מקור ראשון", בעיתון שהבעלים החדשים שלו הוא גם הבעלים והעורך הראשי של "מקור ראשון" הוא הצעד הראשון לקראת הפיכת "מעריב" לתואם "מקור ראשון". שלמה בן צבי, שרכש את "מקור ראשון", "הצופה" ו"נקודה", מיזג את שלושתם לעיתון אחד. אם המגמה היא מיזוג "מעריב" באותו עיתון, זו מגמה שלילית, שתפגע בעיתונות הישראלית.

* המלצת השבוע שלי, מתוך עיתוני סופשבוע, היא לראיון של רונן ברגמן עם רפי איתן ב"שבעה ימים", על פרשת פולרד.

* "חדשות בן עזר"