הבלוג של אורי הייטנר

א. למאמרו של פרופ' יורם דינשטיין: התאמת דיני הלחימה לתנאים המשתנים בעידן של מהפכה טכנולוגית

המאמר חשוב ומעניין כמבוא להכרת דיני הלחימה והעקרונות עליהם הם מבוססים ובהצגת הצורך בהתאמת הדינים לשינויים הטכנולוגיים.

אולם חסרה מאוד התייחסות לצורך להתאים את דיני המלחמה למלחמות בין צבא של מדינה ריבונית לבין ארגון טרור.

דיני המלחמה מבוססים על הנחה שמלחמה היא בין שני צבאות. אולם המלחמות הנפוצות בימינו בין מדינות ריבוניות לארגוני טרור, מאתגרות את הדין הקיים ומחייבות את התאמתו למציאות החדשה.

המלחמה בין צבא לארגון טרור הוא בלתי סימטרי. בעוד הצבא הריבוני כפוף לדיני המלחמה, ובמקרה של צה"ל מחמיר עם עצמו אף מעבר לאותם דינים, ארגון הטרור, מעצם טבעו כארגון בלתי חוקי, אינו כפוף לחוקים ואין הם מחייבים אותו. יתר על כן, עצם טיבה של מלחמתו – פיגועי טרור, מופנית כלפי אזרחים ולכן היא סותרת מעיקרה את החוק הבסיסי, לפיו אין לפגוע באוכלוסיה אזרחית.

מצד שני, ארגוני הטרור אינם מאורגנים ופועלים כצבא סדיר, אלא מתוך אוכלוסיה אזרחית המשמשת להם, מרצונה או בכפיה, מגן אנושי. עצם השימוש באזרחים כמחסה אנושי נחשב לפשע מלחמה על פי דני הלחימה, אך מאחר ואין המדובר בצבא של מדינה, אין הוא חל עליהם, לכאורה.

נוצר כאן מצב של ארגון המשוחרר מכל כללים, חוקים וגבולות הן בפעולתו ההתקפית והן בפעולתו ההגנתית, הלוחם נגד צבא המוגבל בכללים קשים המקשים מאוד על יכולתו להילחם בטרור ולהגן על אזרחיו.   

מן הראוי שדיני הלחימה נגד ארגוני הטרור, יאפשרו יותר חופש תמרון לצבא, כחלק מהתגוננות העולם החופשי מפני הטרור המאיים עליו.

ב. למאמרו של ד"ר צבי צמרת: "מי ינווט את הספינה החינוכית התועה"

המאמר פוקח את עיני הקורא להבנת הכשלים במערכת החינוך הישראלית והוא בהחלט מעורר דאגה. הצעתו האופרטיבית של צמרת אודות הקמת מועצה מרכזית לחינוך, מועצה עצמאית ובעלת סמכויות בדומה למועצה להשכלה גבוהה (המל"ג), היא הצעה טובה וראויה.

אחת הרעות החולות שהציג צמרת היא מערכות החינוך שאינן ממלכתיות. אולם הוא לא הציג פתרון הולם לבעיה.

בעיניי, עיקר הבעיה היא הלגיטימציה של המדינה למערכות הללו והמשאבים הרבים שהיא מעניקה להם. אני סבור שיש לבטל את כל מערכות הכלאיים כמו "מוכר שאינו רשמי" וכד'. יש מקום לאבחנה חדה וברורה בין החינוך הממלכתי לבין החינוך הפרטי. החינוך הפרטי, הוא כל החינוך שאינו ממלכתי.

את כל משאבי המדינה יש להשקיע אך ורק בחינוך הממלכתי, על מנת לשפרו מכל הבחינות ובעיקר את רמת ההוראה. על המדינה להעלות את שכר המורים בכלל, ושכר המורים בפריפריה בפרט, על מנת שמקצוע ההוראה בחינוך הממלכתי יהיה אטרקטיבי לצעירים. אין המדובר רק בשכר, אלא גם בעידוד השכלת המורים באמצעות מלגות גדולות ללימודי תארים מתקדמים.

אולם את כל המשאבים הללו יש לייחד אך ורק לחינוך הממלכתי. החרדים רוצים חינוך עצמאי, ללא תחומי ליבה, ללא כפיפות לפיקוח המדינה? אדרבא, שיממנו אותו בעצמם. גורמים אחרים בחברה הישראלית אינם רוצים להיות כפופים למשרד החינוך? זאת זכותם המלאה, אך אל יבקשו ממשלם המסים הישראלי לממן אותם.

הפרדה מוחלטת כזאת, תחזק באופן משמעותי את החינוך הישראלי, תחזיר לחינוך הממלכתי את יוקרתו ומעמדו ורבים מן הפורשים ממנו (המקפידים שלא לפרוש מן התקציבים הממלכתיים).

את ההפרדה הזאת יש לקבע בחוק החינוך הממלכתי, באופן שלא יהיה כפוף לקוניוקטורות פוליטיות ולחצים קואליציוניים.

* "כיוונים חדשים"