בתום מבצע "עופרת יצוקה", פרסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". המסר של המאמר, היה שמבצע "עופרת יצוקה" נגדע בעודו באיבו. הסבל של האוכלוסיה האזרחית הישראלית בימי המבצע יצר לחץ נפשי כבד על מקבלי ההחלטות בישראל והביא אותם לעצור את המבצע בטרם השיג את מטרתו. הייתה זו החלטה שנבעה מחולשה מנהיגותית.
שלטון חמאס הוכה קשות במבצע "עופרת יצוקה" והדבר הביא לירידה משמעותית בתדירות ובכמות ירי הטילים לעבר אזרחי ישראל בארבע השנים האחרונות לעומת 8 השנים שקדמו להן. אולם המכה לא הייתה מספיק קשה וכואבת, ולכן היא לא הביאה להפסקת הירי. מירי מאסיבי בלתי פוסק, עברו הפלשתינאים ל"שיטת מצליח" – טפטוף והסלמות נקודתיות, תוך בחינת גבולות הסבלנות הישראלית; מה המינון שניתן לפגוע באזרחי ישראל בלי להביא את ישראל לתגובה מוחצת.
עלילת גולדסטון, המשטים וקמפיין "המצור" וה"משבר ההומאניטרי" נתנו לחמאס רוח גבית להסלים את הירי הטרוריסטי, בהנחה שידיה של ישראל פחות חופשיות להגיב בעוצמה.
ההסלמה של השבועות האחרונים קשורה גם למערכת הבחירות בישראל. ראש הממשלה פתח בקמפיין חסר אחריות, שבו התהדר בשקט היחסי בגבולות ובכך שידו אינה קלה על ההדק. בכך נתן נתניהו לאויב להבין, שלפחות עד הבחירות ישראל תמנע מתגובה קשה שעלולה להביא להסלמה. וכך, חשו הפלשתינאים שביכולתם להסלים את פגיעתם, כיוון שסף התגובה בתקופה זו גבוה יותר.
מבחנה העליון של הממשלה הוא הבטחת ביטחונם של אזרחיה והגנה על ריבונותה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה המשך הפגיעה המתמשכת בתושבי הדרום ואינה יכולה להמשיך בהבלגה. אין מנוס מפעולה שתשלים את מבצע "עופרת יצוקה".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
