בתגובה על מאמרי "רֶת קָה" כתב אהוד בן עזר: "סוף-סוף הבנתי את המצב, לדעתך נתניהו הוא האשם בטרור הפלסטיני מעזה, המשתק חלק ניכר מדרום הארץ והופך אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו".
ניתן להגדיר תגובה זו כהגזמה המקלקלת את השורה, מעוותת את דבריי ומעבירה מסר כאילו אסור למתוח ביקורת על נתניהו (שמא הוא הגיע למעלתו של אולמרט, שאסור לבקרו?). או אולי, בכלל אין מקום בישראל לביקורת עצמית, לחשבון נפש.
האשם בטרור הפלשתינאי מעזה הם הפלשתינאים בעזה, שמלחמתם נגד קיומה של ישראל היא תורתם והטרור נגד אזרחי ישראל הוא אומנותם.
אך כבר אמר משה דיין בהספד לרועי רוטברג (1956): "לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו"? אמת זו תקפה גם בימינו. איבתם של הפלשתינאים לישראל היא אקסיומה. בהתייחס לאיבה זו כאל נתון בלתי משתנה, השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם הנתון.
מדינת ישראל אחראית לשלומם של אזרחיה, ומנהיגיה – במעשה ובמחדל, מחזקים ומחלישים חליפות את כושר ההרתעה של ישראל. נתניהו, בהתהדרות הבחירות שלו על השקט בגבול ועל כך שאין ידו קלה על ההדק, פגע בהרתעה, כיוון שהוא יצר תובנה אצל האויב, שלפחות בתקופה שעד הבחירות הוא לא יגיב בחומרה. ומכאן ההסלמה של השבועות האחרונים.
עד כה, לפחות, התובנה של האויב מוכיחה את עצמה. הם נוכחים שישראל אינה מגיבה בעוצמה ואינה מכה בהם, אלא מחליפה את החתירה לניצחון בחתירה להפסקת אש מהירה ככל האפשר. וכאשר הם מזהים חולשה, הם מנצלים אותה.
החולשה, כמעט על סף שיתוק, שישראל מפגינה, "משתקת חלק ניכר מדרום הארץ והופכת אותנו בני-ערובה בידי המנוולים היושבים שם ומתפרנסים מלנסות להרוג בנו".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
