מי ניצח במלחמת לבנון השניה? בשוך הקרבות, חיזבאללה התפארו בניצחונם. אנו הלקינו את עצמנו קשות, לנוכח הליקויים, המחדלים והכשלים הן בתפקוד צה"ל במלחמה, הן בתפקוד העורף והן בתפקוד הדרג המדיני. ירי הקטיושות על אזור הצפון נמשך במלוא עוזו עד הרגע האחרון של המלחמה ויצר תחושה של תיקו, במקרה הטוב. וכאשר הרמטכ"ל דן חלוץ אמר ש"ניצחנו בנקודות", חשנו בושה – צה"ל האדיר לא הצליח לנצח בנוק אאוט ארגון טרור.
היום, בחלוף שש שנים וחצי, הדברים נראים אחרת לגמרי. גבול שדימם ללא הרף במשך ארבעים שנה, שהיה גבול של טרור, הגבול המסוכן בגבולותינו, הוא היום גבול שקט לחלוטין כבר למעלה משש שנים. נסראללה אותו נסראללה, חיזבאללה אותו חיזבאללה וכנראה שגם הים אותו ים. אבל המכה הקשה שספג חיזבאללה יצר הרתעה אפקטיבית – המחיר שחיזבאללה שילם על תוקפנותו, הרתיע אותו מחידוש התוקפנות.
ניתן להסיק מכך שתי מסקנות. א. כפי שהוכח גם ב"חומת מגן" – ניתן לנצח את הטרור. ב. בניגוד למלחמה כוללת, במלחמה בעצימות נמוכה אין תמונת ניצחון ברורה, ולעתים רק בחלוף זמן, מבחן התוצאה מעיד האם היה ניצחון.
הפסקת אש אינה מטרת המבצע, אלא ניצחון, כפי שהשגנו מול חיזבאללה. אך בשל אי הוודאות בתום המלחמה האם היא הסתיימה בניצחון, כלומר האם ההרתעה אפקטיבית דיה, אני מציע אבן בוחן אחת משמעותית – שהפסקת האש תהיה ללא תנאי. כל עוד חמאס מעמידים תנאים להפסקת האש, יש להמשיך ולהכות בהם. נכונות להפסיק את האש ללא תנאי, תהיה אינדיקציה משמעותית לניצחון.
מבצע "עמוד ענן" מעלה מספר דילמות:
דילמת הכירורגיה – אף צבא מעולם לא הקפיד על הימנעות מירבית מפגיעה באוכלוסיית האויב כצה"ל, וצה"ל מעולם לא הקפיד על כך כבמבצע "עמוד ענן". הדילמה הבסיסית היא עקרונית: מצד אחד, מוסר הלחימה של צה"ל שולל פגיעה בבלתי מעורבים. מצד שני, זכות ההגנה העצמית מצדיקה פגיעה באויב ההופך את אזרחיו למגן אנושי, שעה שהוא פוגע בנו.
אך מעבר לעיקרון, יש סוגיה פרקטית – תסמונת כפר קאנא. מטרת האויב היא לתמרן אותנו לפגיעה קשה באוכלוסייתו, שתיצור לחץ בינלאומי כבד על ישראל לסיים את המלחמה ללא ניצחון ותהיה שמן בגלגלי מסע הדה-לגיטימציה נגד ישראל. לפיכך, האופן הכירורגי, של פגיעות ממוקדות במפקדי הטרור ותשתיות הטרור תוך מינימום פגיעה באזרחים, בזכות העליונות הטכנולוגית והמוסרית המוחלטת של צה"ל, משבשת את אסטרטגיית האויב והנה הישג ישראלי משמעותי. עם זאת, יש לזכור שהמטרה העליונה היא ניצחון באמצעות הרתעה. אם הדרך הכירורגית לא תקדם אותנו למטרה, אל לנו לדבוק בה.
דילמת המגננה – ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. מדינה הממגנת עצמה לדעת, וזו עיקר האסטרטגיה שלה, מזמינה תוקפנות ושוחקת את ההרתעה. לכן, יש טעם לפגם בהפיכת אמצעי מגן כ"כיפת ברזל" לכוכב המערכה. מצד שני, מדובר בהצלחה גדולה, מעבר לעצם ההגנה האפקטיבית על אזרחי ישראל. "כיפת ברזל" מעניקה אורך רוח לצה"ל להמשיך לפעול בעוצמה ולחיילים להילחם כשהם פחות מוטרדים מהמצב בבית. היא מונעת את תמונות הבריחה והפליטוּת שהאויב כה משתוקק לראותן. היא משבשת לאויב את האסטרטגיה המרכזית שלו – אסטרטגיית הירי תלול המסלול, אחרי ששברנו את אסטרטגיית פיגועי ההתאבדות. ולכן, זו מכה קשה בעבורו. "כיפת ברזל" היא יותר מאמצעי מגן – היא אמצעי של הגנה אקטיבית, משמעותית ביותר לניצחון במערכה. ויחד עם זאת יש לזכור, שהעיקר הוא המענה ההתקפי.
דילמת התקיפה הקרקעית – תקיפה קרקעית עלולה לעלות במחיר דמים כואב לכוחותינו, ועלולה לשחוק את הקונסנזוס הלאומי ואת התמיכה הבינלאומית. לכן, אם ניתן, עדיף להימנע ממנה. אולם כדי להימנע ממתקפה קרקעית, יש להרתיע את האויב מפניה. כדי להרתיע אותו, עליו להיות משוכנע לחלוטין שאנו רציניים בכוונתנו לתקוף. לכן, יש להמשיך ולהיערך לתקיפה קרקעית במלוא העוז, בתקווה שההיערכות תיצור הרתעה שתייתר אותה. אולם אם לא יהיה די באיום, לא יהיה מנוס ממתקפה.
דילמת הפצמ"ר שלמחרת – בסופו של דבר המבצע יסתיים בהפסקת אש. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינאים מתחילים לשחוק את הפסקת האש בשיטת מצליח. יורים פצמ"ר אחד. אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, אנו חוששים מהסלמה, בסך הכל בגלל פצמ"ר. ואז נורים שני פצמ"ר, ואח"כ רקטת קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם – המבצע היה מיותר. לכן, המבחן העיקרי של המבצע הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז לבצע את הנחוץ – להגיב עליו במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר. אם כך ננהג, ננצח במערכה.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
