הבלוג של אורי הייטנר

מי ניצח במלחמת לבנון השניה? בשוך הקרבות, חיזבאללה התפארו בניצחונם. אנו הלקינו את עצמנו קשות, לנוכח הליקויים, המחדלים והכשלים הן בתפקוד צה"ל במלחמה, הן בתפקוד העורף והן בתפקוד הדרג המדיני. ירי הקטיושות על אזור הצפון נמשך במלוא עוזו עד הרגע האחרון של המלחמה ויצר תחושה של תיקו, במקרה הטוב. וכאשר הרמטכ"ל דן חלוץ אמר ש"ניצחנו בנקודות", חשנו בושה – צה"ל האדיר לא הצליח לנצח בנוק אאוט ארגון טרור.

היום, בחלוף שש שנים וחצי, הדברים נראים אחרת לגמרי. גבול שדימם ללא הרף במשך ארבעים שנה, שהיה גבול של טרור, הגבול המסוכן בגבולותינו, הוא היום גבול שקט לחלוטין כבר למעלה משש שנים. נסראללה אותו נסראללה, חיזבאללה אותו חיזבאללה וכנראה שגם הים אותו ים. אבל המכה הקשה שספג חיזבאללה יצר הרתעה אפקטיבית – המחיר שחיזבאללה שילם על תוקפנותו, הרתיע אותו מחידוש התוקפנות.

ניתן להסיק מכך שתי מסקנות. א. כפי שהוכח גם ב"חומת מגן" – ניתן לנצח את הטרור. ב. בניגוד למלחמה כוללת, במלחמה בעצימות נמוכה אין תמונת ניצחון ברורה, ולעתים רק בחלוף זמן, מבחן התוצאה מעיד האם היה ניצחון.

האם ניצחנו במבצע "עמוד ענן"? האם הצלחנו ליצור את ההרתעה? העובדה שחמאס חוגג את ניצחונו אינה אינדיקציה לתשובה אמינה. רק בטווח ארוך ניתן יהיה לקבוע בדיעבד, האם נוצרה ההרתעה.

כעת, יש לנו רק את מה שאנו יכולים לראות בעין, והמראה לגמרי אינו מעודד, בלשון המעטה. יש באופן בו הסתיימה המלחמה מספר אינדיקציות שליליות ביותר. אחת המשמעותיות שבהן היא העובדה שהפסקת האש אינה ללא תנאי. גם בהפסקת אש ללא תנאי חמאס היו פורצים בחגיגות ניצחון, אבל הן היו חגיגות חסרות שחר. אולם העובדה שישראל הסכימה להפסקת אש שיש בה הישגים לחמאס, מעידה שלא נוצרה ההרתעה האפקטיבית שתגרום לחמאס להסכים להפסקת אש ללא תנאי. בסיטואציה כזאת, קשה מאוד להגדיר את תוצאות הלחימה, אף שהיו בה הישגים לא מעטים, כניצחון. אסור היה לנו לסיים את המבצע ללא ניצחון.

אילו הנכונות הישראלית לדון בנושאים אחרים, הייתה מותנית בחצי שנה של הפסקת אש מוחלטת, ניתן היה לקבל זאת. אולם הדרישה ל-24 שעות של שקט היא בדיחה. העובדה שההסכם יכבול את ידי צה"ל בפעולתו לסיכול טרור, היא הישג לחמאס ואסור היה לקבל זאת. בוודאי שאין להסכים בשום אופן לדרישה לפתיחת המעברים. ישראל שילמה מחיר כבד מאוד בהתנתקות, ולא התנתקה מעזה. האינטרס שלנו הוא להתנתק, ולהפסיק את האנומליה שבה עזה היא ישות טרוריסטית עוינת, וישראל מספקת את מחסורה. גם היום הגבול בין המדינות פתוח מידי, ואם יפתח יותר, זוהי פגיעה באינטרס הישראלי.

המבחן הגדול של הפסקת האש הוא מבחן הפצמ"ר שלמחרת. הניסיון שלנו מעיד שאחרי זמן קצר הפלשתינאים מתחילים לשחוק את הפסקת האש בשיטת מצליח. יורים פצמ"ר אחד. אחרי הסבל של הסיבוב האחרון, אנו חוששים מהסלמה – נכניס את כל הדרום לממ"דים בסך הכל בגלל פצמ"ר? ואז נורים שני פצמ"ר, ואח"כ רקטת קסאם ובהדרגה חוזרים ל"משטר הסבבים". אם כך יהיה גם הפעם – המבצע היה מיותר. לכן, המבחן העיקרי של המבצע הוא הפצמ"ר שלמחרת; האם יהיה לנו העוז לבצע את הנחוץ – להגיב עליו במלוא העוצמה, בתגובה בלתי מידתית בעליל, בניגוד לשגיאות העבר? לצערי, כבר בערב הראשון של הפסקת האש, העמידו אותנו הפלשתינאים במבחן, וכשלנו בו.

על מסך הטלוויזיה הופיעו שתי כיתוביות: "הפסקת האש נכנסה לתוקפה". ומתחתיה: "אזעקה באשדוד". הפסקת האש הופרה בדקה הראשונה, ושוב ושוב לאורך השעות שאחריה, וישראל ישבה בחיבוק ידיים.

כך מתחילה השחיקה.

צה"ל היה חייב להגיב על ההפרה הזאת במכה קשה במיוחד (על הנושאים ונותנים הישראליים היה להבהיר זאת מראש). כתוצאה מכך הייתה מתחדשת האש והיינו חוזרים לעוד יממה של מו"מ על הפסקת אש, אך היה ברור לאויב, שהפסקת אש, פירושה שהאש נפסקת.

מאז אוסלו אנו רגילים לכך שלפלשתינאים מותר להפר הסכמים. כך היה גם בכל הפסקת אש, בכל הודנא, בכל תהאדיה. מבחינת הפלשתינאים, הפסקת אש פירושה שישראל מפסיקה את האש. והנה, גם אחרי "עמוד ענן" השלמנו עם הנורמה הזאת.

כך לא יוצרים הרתעה.

* "ישראל היום"