הבלוג של אורי הייטנר

לקחי "עמוד ענן" יעסיקו אותנו עוד זמן רב. איך הגענו למציאות שחייבה אותנו לצאת, כשאנו עם הגב אל הקיר, למלחמת אין ברירה זו? איפה שגינו בדרך כשהגענו למצב הזה? האם נוהל המבצע באופן הנכון? האם הושגה הרתעה? האם נכון היה לפעול בדרך הכירורגית שבה פעלנו או שמא הרתעה אמתית ניתן להשיג בשיטת רובע דחיה בביירות? האם נכון היה לצאת למבצע קרקעי? האם בשיטת ההליכה על הסף, בנושא גיוס המילואים לפעולה קרקעית, שָׁחַקְנוּ את ה"תחזיקו אותי" לכדי "זאב זאב"? האם נכון היה להפסיק את האש בשלב שבה הופסקה? האם תנאי הפסקת האש הנם ניצחון לחמאס? האם חיזקנו את כוחו של חמאס? מה השלכות המבצע על המטרה להרתיע את איראן בפני המשך ההתחמשות הגרעינית? ועוד כהנה וכהנה שאלות, שלחלקן לא תהיה תשובה אלא בדיעבד, לאורך זמן, כמו שאלת ההרתעה.

אבל הלקח המרכזי והחשוב ביותר בעיניי, כלל אינו נוגע לרצועת עזה אלא ליהודה ושומרון, והוא שעל הניסוי שעשינו ברצועת עזה – נסיגה לקווי 49', אסור לנו בשום אופן לחזור ביהודה ושומרון. הנחת העבודה שלנו חייבת להיות, שנסיגה מיהודה ושומרון תניב אותן תוצאות שהניבה הנסיגה מרצועת עזה.

כולנו זוכרים את הלעג לאזהרות אודות קטיושות על אשקלון. הרי הבדיחה הכי טובה בעיר הייתה "הם אמרו שיפלו קטיושות על אשקלון". אנו גם מכירים את האמירות – המעצמה האזורית צריכה לחשוש ממדינונת פלשתינאית קטנה וחלשה? אנו זוכרים גם את ההבטחה – אם הם ינקטו בטרור, תוך 24 שעות צה"ל יכבוש מחדש את כל השטח. ואנו זוכרים גם את הטיעון ההזוי שבעידן הטילים אין משמעות לשטח.

הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, הרהב הזה, חוסר האחריות הזה, הביאו אותנו עד הלום.

הבה נבצע את התרגיל הבא: ניקח את מפת ישראל. נשרטט על גביה את קווי 49' ("הקו הירוק"), ועל פי קנה מידה נשרטט את טווח 0-7 ק"מ. ואח"כ נשרטט את טווח ה-40 ק"מ... אופס, אנחנו כבר בים. כן, כל גוש דן, כמובן שכל ירושלים, כל מרכז הארץ בטווח ה-40 ק"מ.

עזה תחילה...