הבלוג של אורי הייטנר

            ציפי לבני – החדשות הטובות

הודעתה הצפויה של ציפי לבני, ביום ג' הקרוב, על חזרתה לחיים הפוליטיים והתמודדותה בבחירות בראש מפלגה חדשה, נושאת עמה בשורה טובה לחברה הישראלית.

התמהמהות החלטתה של ציפי לבני נבעה מהמתנה להחלטת אולמרט. מאחר ולא היה בכוונתה להיות מספר 2 שלו, לא היה בכוונתו להיות מס' 2 שלה ולא היה בכוונתה להתמודד מולו על אותו אלקטורט – אילו הוא היה מחליט להתמודד, היא הייתה מוותרת. מהחלטתה להתמודד ניתן להסיק שאולמרט החליט שלא להתמודד.

מה זה כל כך משנה? מה ההבדל בין לבני ואולמרט? שניהם חולקים אותה דרך מדינית (מאזניזם – ראו להלן). שניהם נושאים באותה מידה את המורשת המפוקפקת של "קדימה". שניהם הובילו את הממשלה הקודמת ונושאים באחריות להצלחותיה ולכישלונותיה (והיו לה מזה ומזה). המסר הפוליטי של שניהם זהה והם פונים בדיוק לאותו קהל יעד. אז מה זה כל כך משנה?

משנה גם משנה. ההבדל בין ציפי לבני לאהוד אולמרט, הוא הלגיטימיות. חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים פירושה השחתה של הפוליטיקה הישראלית. ציפי לבני, לעומת זאת, היא מועמדת לגיטימית לחלוטין. אפשר להסכים עמה ולחלוק עליה, לתמוך בה ולהתנגד לה, להעריך אותה או לזלזל בה, כמו בכל פוליטיקאי לגיטימי.

בעיניי, ההבדל בין השניים משמעותי מאוד.

            ציפי לבני – החדשות הרעות

החדשות הרעות בחזרתה של ציפי לבני, הן שזולת החדשות הטובות שאולמרט אינו חוזר לפוליטיקה, אין בכך כל חדשות טובות נוספות. לבני אינה נושאת כל בשורה.

45 שנים אנו שבויים בשיח אקיבוש – השיח המתמקד כל כולו במיקומם של גבולות המדינה, תוך דחיקה אל השוליים של שאלות התוכן של המדינה בתוך הגבולות שיקבעו; סוגיות חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, זהותה היהודית של המדינה וכו'. זאת, חרף העובדה שהמחלוקת אודות גבול המדינה, אינה רלוונטית מאחר ואין לנו, למרבה הצער, פרטנר אמתי לשלום.

סוף סוף, בשנה שנתיים האחרונות, חל שינוי בשיח הציבורי בישראל, והסוגיות החברתיות תופסות מקום מרכזי בתוכן. גם מבצע "עמוד ענן", שהחזיר את השאלה הביטחונית למרכז הזירה, לא ידחק את הסוגיה החברתית ממרכזיותה, שכן כפי שראינו במהלך המבצע, בשאלות הביטחון קיים קונסנזוס לאומי, בין בני הפלוגתא בשאלה המדינית.

ציפי לבני מנסה להחזיר בכוח את הסוגיה המדינית לראש סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל. התמקדותם של שלי יחימוביץ' ושל יאיר לפיד בסוגיות אזרחיות, והשוליוּת של מרצ בציבור הישראלי, יצרו וואקום אותו מנסה למלא ציפי לבני, כמנהיגת ה"שמאל" המדיני בישראל. ניסיונה להחזיר את השיח המדיני לראש סדר היום של הבחירות, מנוגד לאינטרס הלאומי, ולכן הוא שלילי.

את המסר המדיני שלבני נושאת, אני מגדיר כ"מאזניזם". מהו מאזניזם? אוריינטציה אובססיבית על אבו מאזן. לכאורה, אבו מאזן הנו מנהיג מתון החפץ בשלום. אם לא נזדרז ונחתום עמו על הסכם שלום, אנו עלולים להחמיץ לדורות הזדמנות בלתי חוזרת. לכן, עלינו למהר עכשיו לשולחן המו"מ תוך קבלת התנאים המוקדמים שלו, כלומר על בסיס נסיגה לקווי 49'. העובדה שאבו מאזן, הוא ולא אחר, דחה על הסף את הצעות אולמרט ולבני לפני ארבע שנים בלבד, אינה גורמת למאזניסטים בתוכנו – פרס, אולמרט, לבני ואחרים, לפקפק באמונתם המאזניסטית. גם תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, אינן גורמות להם להרהר שנית ולבחון האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע את הניסוי הזה גם ביהודה ושומרון.

מה דעתך, גב' לבני, על הפסקת האש?

- זהו כישלון. חיזקנו את חמאס והחלשנו את אבו מאזן. דיברנו עם ארגון טרור בעוד אנו מחרימים את המנהיג המתון.

וכו' וכו' – הכל סב סביב ציר אחד, אבו מאזן.

אף שציפי לבני רוצה לקשט את רשימתה באישיות כלכלית בכירה כפרופ' טרכטנברג, ברור שמפלגתה היא "ואן אישיו פרטי" – מפלגה של נושא אחד, הנושא המדיני. מפלגה של מסר אחד – המאזניזם.

מבחינה פוליטית, ציפי לבני אינה הצלחה גדולה. בבחירות הקודמות, "קדימה" בראשותה, קיבלה את מספר הקולות הרב ביותר. בהנהגתה המפלגה הזאת התרסקה, עד שאין היא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. התמזל מזלה, ובבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" היא הפסידה לשאול מופז. וכך, הוא ולא היא זכה בכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים של "קדימה". המותג "קדימה" כה מאוס, עד שדי היה בשמונה חודשי אוורור מחוץ ל"קדימה", כדי שציפי לבני תראה כדמות רעננה וטריה, שאינה מזוהה עם גוויית "קדימה".

אבל התנהגותה של ציפי לבני – אי כיבוד הכרעת הבוחר בפריימריס, פרישה ממפלגתה והתמודדות נגדה במפלגה אחרת, אולי אופיינית לאנשי "קדימה" (הרי כך בדיוק נהג פרס, כשהפסיד לעמיר פרץ ופרש מהמפלגה שהנהיג במשך עשרות שנים וערק ל"קדימה"), אך אין היא מהווה דוגמה לאתיקה פוליטית ראויה.

האלקטורט של ציפי לבני הוא האלקטורט של ד"ש – אותו פלח אלקטורלי שהצביע למפלגות מצברוח עטורות כוכבים כמו ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה". האלקטורט הזה היה מיועד בבחירות הללו ליאיר לפיד, אך כפי שמנבאים הסקרים, לבני תנגוס בעיקר ב"יש עתיד".

מי עדיף? ציפי לבני או יאיר לפיד? מבחינת הרמה האישית והמנהיגותית, אין ספק שציפי לבני היא בכמה דרגות מעל הריקא הזה. אולם מבחינת העמדות הפוליטיות, עדיף לפיד הנוטה למרכז, על פני לבני המאזניסטית, שטרם הומצא המיקרוסקופ שימצא את ההבדל בין עמדותיה המדיניות לעמדותיה של זהבה גלאון. יתרון נוסף של לפיד, הוא האנשים הטובים והרציניים ברשימתו, כמו עליזה לביא ורות קלדרון, שעשויים היו להיבחר לכנסת ולתרום תרומה משמעותית לפוליטיקה הישראלית, והם לא יכנסו בגלל מעבר הקולות לציפי לבני.

ציפי לבני אינה אשת בשורה למדינת ישראל.

            אחוז החסימה של יאיר לפיד

המסר המרכזי של "יש עתיד" הוא שינוי שיטת הממשל – תרופת קסם שתיתן מזור לכל מכאובינו. אחד הסעיפים המרכזיים בהצעותיו של יאיר לפיד לשינוי שיטת הממשל, הוא העלאת אחוז החסימה לששה אחוזים, כלומר שבעה מנדטים.

בסקר שהתפרסם ערב שבת ב"מעריב" – אם ציפי לבני תתמודד, "יש עתיד" תזכה בחמישה מנדטים. היא לא תעבור את אחוז החסימה של יאיר לפיד.

            אלטע זאכן

אראל מרגלית הוא פריימריסט במפלגת העבודה. אבל הוא אינו סתם פריימריסט. אין הוא עוד אחד מעשרות המועמדים. הוא התמודד גם בפריימריס על ראשות העבודה לפני שנה (וברגע האחרון הסיר את מועמדותו). במילים אחרות, מרגלית אינו רואה עצמו ח"כ מן השורה, אלא היומרות שלו הן להיות ראש הממשלה ביום מן הימים. לכן, יש עניין ציבורי בבחינת אמירותיו, רעיונותיו, הצעותיו.

למחרת הפסקת האש, פרסם מרגלית באתר "מקו" מאמר תחת הכותרת: "הפסקת האש: מסך העשן של נתניהו". מאמרו משתבח במילים האהובות עליו, כמו: דמיון, חדשנות, תעוזה. באמת, מילים מעוררות השראה.

ומהם רעיונותיו החדשניים, הנועזים, עתירי הדמיון? אותה סחורה מדינית משומשת ששמעון פרס, ברק, אולמרט וציפי לבני כבר ניסו אותה, וכבר מוטבע עליה התג: פג תוקף.

... להתפייס עם תורכיה. ... לחזק את אבו מאזן. ל...

            חזרה לשגרה

ועכשיו, משלא הצליח להחזיר את עזה לימי הביניים, חוזר אלי ישי למפעל חייו - להחזיר את ישראל לימי הביניים.

* "חדשות בן עזר"