הבלוג של אורי הייטנר

חזרתה של ציפי לבני לחיים הפוליטיים והתמודדותה בבחירות בראש מפלגה חדשה, נושאת עמה בשורה טובה לחברה הישראלית.

התמהמהות החלטתה של ציפי לבני נבעה מהמתנה להחלטת אולמרט. מאחר ולא היה בכוונתה להיות מספר 2 שלו, לא היה בכוונתו להיות מס' 2 שלה ולא היה בכוונתה להתמודד מולו על אותו אלקטורט – אילו הוא היה מחליט להתמודד, היא הייתה מוותרת. מהחלטתה להתמודד ניתן להסיק שאולמרט החליט שלא להתמודד.

מה זה כל כך משנה? מה ההבדל בין לבני ואולמרט? שניהם חולקים אותה דרך מדינית. שניהם נושאים באותה מידה את המורשת המפוקפקת של "קדימה". שניהם הובילו את הממשלה הקודמת ונושאים באחריות להצלחותיה ולכישלונותיה. המסר הפוליטי של שניהם זהה והם פונים בדיוק לאותו קהל יעד. אז מה זה כל כך משנה?

משנה גם משנה. ההבדל בין ציפי לבני לאהוד אולמרט, הוא בשאלת הלגיטימיות. חזרתו של אולמרט לחיים הפוליטיים פירושה השחתה של הפוליטיקה הישראלית. ציפי לבני, לעומת זאת, היא מועמדת לגיטימית לחלוטין. אפשר להסכים עמה ולחלוק עליה, לתמוך בה ולהתנגד לה, להעריך אותה או לזלזל בה, כמו בכל פוליטיקאי לגיטימי.

בעיניי, ההבדל בין השניים משמעותי מאוד.

החדשות הרעות בחזרתה של ציפי לבני, הן שזולת החדשות הטובות שאולמרט אינו חוזר לפוליטיקה, אין בכך כל חדשות טובות נוספות. לבני אינה נושאת כל בשורה.

45 שנים אנו שבויים ב"שיח הכיבוש" – השיח המתמקד כל כולו במיקומם של גבולות המדינה, תוך דחיקה אל השוליים של שאלות התוכן של המדינה בתוך הגבולות שיקבעו; סוגיות חברה וכלכלה, חינוך ותרבות, זהותה היהודית של המדינה וכו'. זאת, חרף העובדה שהמחלוקת אודות גבול המדינה, אינה רלוונטית מאחר ואין לנו, למרבה הצער, פרטנר אמתי לשלום.

סוף סוף, בשנה שנתיים האחרונות, חל שינוי בשיח הציבורי בישראל, והסוגיות החברתיות תופסות מקום מרכזי בתוכו. גם מבצע "עמוד ענן", שהחזיר את השאלה הביטחונית למרכז הזירה, לא ידחק את הסוגיה החברתית ממרכזיותה, שכן כפי שראינו במהלך המבצע, בשאלות הביטחון קיים קונסנזוס לאומי, בין בני הפלוגתא בשאלה המדינית.

ציפי לבני מנסה להחזיר בכוח את הסוגיה המדינית לראש סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל. התמקדותם של שלי יחימוביץ' ושל יאיר לפיד בסוגיות אזרחיות, והשוליוּת של מרצ בציבור הישראלי, יצרו וואקום אותו מנסה למלא ציפי לבני, כמנהיגת ה"שמאל" המדיני בישראל. ניסיונה להחזיר את השיח המדיני לראש סדר היום של הבחירות, מנוגד לאינטרס הלאומי, ולכן הוא שלילי.

את המסר המדיני שלבני נושאת, אני מגדיר כ"מאזניזם". מהו מאזניזם? אוריינטציה אובססיבית על אבו מאזן. לכאורה, אבו מאזן הנו מנהיג מתון החפץ בשלום. אם לא נזדרז ונחתום עמו על הסכם שלום, אנו עלולים להחמיץ לדורות הזדמנות בלתי חוזרת. לכן, עלינו למהר עכשיו לשולחן המו"מ תוך קבלת התנאים המוקדמים שלו, כלומר על בסיס נסיגה לקווי 49'. העובדה שאבו מאזן, הוא ולא אחר, דחה על הסף את הצעות אולמרט ולבני לפני ארבע שנים בלבד, אינה גורמת למאזניסטים בתוכנו – פרס, אולמרט, לבני ואחרים, לפקפק באמונתם המאזניסטית. גם תוצאות הנסיגה לקווי 49' ברצועת עזה, אינן גורמות להם להרהר שנית ולבחון האם אנו יכולים להרשות לעצמנו לבצע את הניסוי הזה גם ביהודה ושומרון.

מבחינה פוליטית, ציפי לבני אינה הצלחה גדולה. בבחירות הקודמות, "קדימה" בראשותה, קיבלה את מספר הקולות הרב ביותר. בהנהגתה המפלגה הזאת התרסקה, עד שאין היא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. התמזל מזלה, ובבחירות המקדימות על ראשות "קדימה" היא הפסידה לשאול מופז. וכך, הוא ולא היא זכה בכבוד המפוקפק לנעוץ את המסמר האחרון בארון המתים של "קדימה". המותג "קדימה" כה מאוס, עד שדי היה בשמונה חודשי אוורור מחוץ ל"קדימה", כדי שציפי לבני תראה כדמות רעננה וטריה, שאינה מזוהה עם גוויית "קדימה".

אבל התנהגותה של ציפי לבני – אי כיבוד הכרעת הבוחר בפריימריס, פרישה ממפלגתה והתמודדות נגדה במפלגה אחרת, אינה מהווה מופת ל"פוליטיקה הנקיה", בה היא מתהדרת.

ציפי לבני אינה אשת בשורה למדינת ישראל.

* "ישראל היום"