הבלוג של אורי הייטנר

בדיחה עתיקה מספרת על פרח טיס, לא חשוב מאיזו עדה, שלאחר הדחתו התעקש לשרת בנ.מ. "אם אני לא אטוס", הכריז, "אף אחד לא יטוס".

זאת לא בדיחה. זאת מציאות בפוליטיקה הישראלית. שוב ושוב אנו עדים לחיזיון של פוליטיקאים המתמודדים במפלגתם, ומשלא נבחרים, הם אובססיביים לנקום במפלגתם ולהרוס אותה. כך פרס שערק ל"קדימה" אחרי שהפסיד לעמיר פרץ במפלגת העבודה. כך ביילין שערק למרצ אחרי שהפסיד בפריימריס במפלגת העבודה. כך ציפי לבני, שלמחרת הפסדה למופז החלה לפעול מבחוץ כדי לפורר את מה שנותר מ"קדימה". כך מספר 2 שלה, עמרם מצנע, שהפסיד לשלי יחימוביץ' במפלגת העבודה. כך עמיר פרץ, שהפסיד אף הוא לשלי יחימוביץ' וכעת הוא פועל בתוך מפלגת העבודה וחותר ללא לאות כדי לפגוע בה ולהזיק לה בבחירות.

עולה על כולם אהוד אולמרט. בעוד הנ"ל מתנקמים במפלגותיהם, הוא מתנקם במדינתו, מזיק לה, פוגע בה, כנקמה על כך שאין הוא ראש ממשלת ישראל.

בהיותו ראש הממשלה, הציע אולמרט לאבו מאזן את ההצעה מרחיקת הלכת ביותר שאי פעם הוצעה לפלשתינאים בידי ישראל – נסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" מזעריים), חלוקת ירושלים, ויתור על הר הבית, קליטת אלפי "פליטים" פלשתינאים בתוך מה שיישאר ממדינת ישראל. במשך למעלה משלושים פגישות ניסה אולמרט לסלול נתיבות ללבו של אבו מאזן, לרכך את סרבנותו, אך הלה סירב להצעתו. אבו מאזן עצמו הודה בכך שסירב להצעה בשל דרישתו החד משמעית למימוש "זכות" השיבה.

הראשון שהיה צריך לצאת נגד אבו מאזן, לחשוף את ערוותו ולהוקיע את סרבנותו וקיצוניותו, היה אולמרט. והנה, אולמרט היה לגדול מליצי היושר של אבו מאזן, מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה הציבורית כמי שכמעט, או-טו-טו הביא את השלום המיוחל עלינו ועל כל ישראל, עד שבאו הרשעים מהמשטרה והפרקליטות, שליחי הימין הקיצוני, טפלו עליו פרשיות שחיתות, הדיחו אותו מהשלטון וסיכלו את הסכם השלום. והמסקנה מכך ברורה – רק אולמרט יביא את השלום.

במשך ארבע שנים ממשלת נתניהו מנסה לחדש את המו"מ עם אבו מאזן, אך אבו מאזן מסרב למו"מ. נתניהו עשה מה שלא עשו רבין, פרס, ברק, שרון ואף לא אולמרט – הקפיא את הבניה בהתנחלויות ובירושלים, כאקט של רצון טוב כדי לרצות את אבו מאזן ולהחזירו לשולחן המו"מ. אבו מאזן סירב למו"מ, כיוון שבחר באסטרטגיה אחרת – או"ם במקום מו"מ. הטענה שאבו מאזן הלך לאו"מ כיוון שנתניהו סירב למו"מ היא שקר וכזב. האמת היא שאבו מאזן סירב למו"מ כי בחר ללכת לאו"ם.

ולאורך כל התקופה, אהוד אולמרט תקף מעל כל במה ציבורית, בעיקר בחו"ל, דווקא את ממשלת ישראל והאשים אותה בסרבנות, משל היה דוברו של אבו מאזן.

אולמרט מתהדר בנוצות המרכז הפוליטי, אך האמת היא שבתחום המדיני אין "שמאל" קיצוני ממנו. הדבר בא לידי ביטוי ביחסו להצבעה באו"ם על קבלתה של פלשתין כמדינה משקיפה. בעוד מפלגת העבודה, ציפי לבני, "קדימה" ויאיר לפיד, הציגו את המהלך כשלילי ומסוכן והאשימו את ממשלת ישראל בכישלון, אהוד אולמרט הביע תמיכה בצעד הפלשתינאי.

האסטרטגיה של אבו מאזן, הייתה להביא להחלטת או"ם המאמצת את התביעה הטריטוריאלית הפלשתינאית למדינה בקווי 49', כנקודת פתיחה למו"מ עם ישראל. אם זו נקודת הפתיחה, על מה יתקיים המו"מ?

על פי תכנית השלבים הפלשתינאית, הם דורשים מדינה עצמאית מן הקו הירוק ומזרחה, מדינה נקיה מיהודים, כאמצעי להמשך המאבק נגד קיום מדינת ישראל שמן הקו הירוק מערבה. זאת, באמצעות הפיכתה למדינה לא יהודית, בעיקר באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים במה שקרוי "זכות" השיבה. הם יודעים שבשלב זה אין להם פרטנר בישראל המוכן לקבל את הדרישה הזאת, אבל יש להם סבלנות. הרי עד לפני 13 שנה לא היה להם פרטנר שהסכים לפשרה כלשהי על ירושלים, אך עמדת ישראל נשחקה אל מול נחישותם. הם מצפים שכך יהיה גם עם זכות השיבה.

והנה, ראש ממשלת ישראל לשעבר, אחד הנואמים והמסבירנים הטובים ביותר שהיו לישראל בעבר, בנאומו הראשון אחרי החלטת האו"ם, אותו נשא בפסגת הון-שלטון המכונה "פורום סבן", הכריז: "אנחנו מוכנים ליוזמה הערבית לפתרון עניין הפליטים. ההנחה הבינלאומית, שישראל לא מוכנה להתמודד עם סוגיית הפליטים הפלשתינאים היא פשוט לא נכונה".

אולמרט לא הביע, כמובן, תמיכה במימוש "זכות" השיבה וחזקה עליו שהוא מתנגד לה. אולם אלה בדיוק היו הדיבורים על ירושלים טרם קריסת העמדה הישראלית בנוגע לאחדותה ושלמותה בתקופת ברק; כל מיני דיבורים ורמזים ש"נצטרך למצוא איזה פתרון יצירתי גם לסוגיית ירושלים". ראינו את היצירתיות.

הנזק שגורם אולמרט למדינת ישראל הוא נזק חמור ביותר. הוא נוהג באסטרטגיה של אדמה חרוכה, כלפי מדינתו. תאוות הנקם של אולמרט מעבירה אותו על דעתו.

* "מקור ראשון"