הבלוג של אורי הייטנר

            חד"ש ישן

אחרי כל ראיון עם שלי יחימוביץ', או פרסום הודעה מטעמה או מטעם מפלגתה, צוות התגובות של הליכוד (אופיר אקוניס) קופץ ומזכיר ששלי יחימוביץ' היא מצביעת חד"ש לשעבר.

אכן, ב-1996 שלי יחימוביץ' הצביעה לפרס וחד"ש (היו אז בחירות ישירות לראשות הממשלה והצבעה בשני פתקים). אכן, תמיכתה במפלגה אנטי ציונית היא כתם. אבל מדובר באירוע שהתקיים לפני כמעט שני עשורים (בימים שבהם יובל שטייניץ היה ב"שלום עכשיו", אהוד אולמרט היה ליכודניק מושבע וציפי לבני הצטרפה לפוליטיקה כדי להילחם בהסכם אוסלו) ואינו מעיד כהוא זה על דרכה היום.

12 שנים מאוחר יותר, ב-2008, דב חנין מחד"ש התמודד על ראשות העיר ת"א. היה אז טרנד בקרב צעירים רבים של תמיכה בו. שלי יחימוביץ' התגייסה למאבק חריף נגדו. טענתה הייתה שאין לבחור פוסט ציוני ומסית לסרבנות לראשות העיר העברית הראשונה, עיר כה חשובה כת"א, ואסור שאדם כזה יהיה אחראי על מערכת החינוך בעיר.

גישתה של שלי יחימוביץ' ב-2008 הפוכה ב-180 מעלות לגישתה ב-1996. זו הגישה האקטואלית יותר, ולכן היא רלוונטית לשלי של היום. בכל מעשיה והתבטאויותיה, אין ספק שגישתה ב-2008 היא המבטאת את דרכה היום.

אין ספק ששלי יחימוביץ' היא ציונית לעילא ולעילא.

עם זאת, שלי יחימוביץ' טועה, בכך שאינה אומרת בפשטות – דרכי היום שונה מדרכי אז, אלא מתרצת את הצבעתה אז באמירות כמו "זאת הייתה הצבעה הוקרה אישית לתמר גוז'נסקי בשל החקיקה החברתית, לצד הצבעה לפרס לראשות הממשלה". תירוצים כאלה אינם מקנים לה אמינות. לא בושה להודות בטעות. להיפך, זו מעלה גדולה ומוערכת.

הבעיה של שלי יחימוביץ' אינה הצבעתה ב-96', אלא שמספר 5 במפלגתה ב-2013 היא מאזור חיוג חד"ש – סוס טרויאני פוסט ציוני שעמיר פרץ דחף כדי לכרסם במנהיגותה.

            חתרן בלתי נלאה

"אני אוביל, אני אנהיג, אני אנווט" – כך, בלחיים סמוקות ובקול זועף, הציג יצחק רבין את המסר שלו לאומה עם בחירתו לראשות הממשלה ב-1992.

זה מה שיש למנהיג לאומי לומר לעמו עם בחירתו?

קשה להבין זאת, אבל אי אפשר שלא להבין זאת, כאשר מכירים את הטראומה הפוליטית של חייו – הקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, כאשר שר הביטחון שמעון פרס חתר תחתיו ללא לאות. מי שנכווה במרק יזהר בלפתן. מאחר ורבין ידע שאין לו ברירה אלא למנות את פרס לתפקיד בכיר, הוא ניסה לקבוע כללים חדשים, ברורים וחד משמעיים, מונעי חתרנות (מה שלא כל כך הצליח, ומי שילמד לעומק את תהליך אוסלו ייווכח בכך, וכאן אני ממליץ על מאמר מלומד של ד"ר אודי מנור ואדם רז בגיליון האחרון של "כיוונים חדשים").

עמיר פרץ שובר את שיאי החתרנות של שמעון פרס, מה שנראה כמשימה בלתי אפשרית. ערב בחירות הוא חותר ללא לאות להכשלת מפלגתו, על מנת שהכישלון יירשם על שמה של יחימוביץ' והוא יקטוף את הפירות וידיח אותה.

פרץ מאתגר את מנהיגותה של יחימוביץ'. אסור לה להתכופף ולהיכנע. עליה לדחות מכל וכל את האולטימטומים והאיומים של פרץ. אם לא תנהג כך, תאבד את עולמה.

עד כה, יצוין לשבחה של שלי, היא לא מצמצה.

            התנועה המגונה

ציפי לבני, שהפסידה בבחירות המקדימות במפלגתה ולא כיבדה את הכרעת הבוחר, הציבה כמספר 2 את עמרם מצנע, שהפסיד בבחירות המקדימות במפלגתו ולא כיבד את הכרעת הבוחר.

לבני צרפה למפלגתה שבעה ח"כים שפרשו מ"קדימה", בהתאם לחוק מושחת, שנתניהו רקח בניסיונו לפרק את "קדימה" בראשותה ולשלוף מתוכה את מופז וחבריו. ציפי לבני נלחמה בעוז נגד החוק הזה והציגה אותו כהתגלמות השחיתות הפוליטית. כעת היא נבנית ממנו. היא נבנית ממנו גם מבחינה תקציבית ובעצם שוברת מבחינה כלכלית את מה שנותר, אם נותר, מ"קדימה", לה הורישה קופה גרעונית.

גם יועז הנדל מצטרף ללבני. אני קורא את מאמריו של יועז הנדל ומוצא עצמי לעתים קרובות מאוד מסכים עם חלק ניכר מדבריו. המרחק בין השקפתו המדינית של הנדל, אם יש לו השקפה, או בין מה שהוא הציג עד כה במאמריו כהשקפתו, לבין השקפותיה של לבני – עצום ורב. אילו היה מדובר במפלגה רבת רבדים ותחומי מחשבה ופעולה, ניתן היה לומר שאולי אין הוא מזדהה עם דרכה המדינית, אך הוא מזדהה עמה בתחומים אחרים. אולם "התנועה" היא מפלגת חד-מסר, המסר המדיני. על איזה בסיס הוא רץ ברשימתה?

את אלוף (מיל') אלעזר שטרן אני מכיר כבר 25 שנה, מאז היה מג"ד שלי בגדוד צנחנים במילואים. מאז עקבתי אחריו בהערכה רבה. יש בו, אמנם, משהו קצת טרחני ו"חפרני", אך הוא הצטייר בעיניי כסמל ליושרה. לפני שבועות אחדים, סיכם שטרן עם הרב חיים אמסלם על הצטרפותו לרשימתו, כמספר 2. מאחר ואני נוטה לתמוך בבחירות ברשימה זו, שמחתי על כך. והנה, לפתע פתאום, שטרן עשה סיבוב פרסה וקפץ על עגלתה של לבני. מה לבני? למה לבני? מה לו ולה, מה לדרכו ולדרכה? איזו אכזבה! הנה, גם שטרן התגלה כעסקן, שעצם הישיבה בכנסת היא מטרתו.

כך נראית התנועה המגונה של המתהדרת בנוצות "הפוליטיקה הנקיה".

            ציפור דרור

מי שלא חבר לציפורה, אף שהוצע לו מקום גבוה בצמרת רשימתה, הוא העיתונאי בן דרור ימיני. כך, העיתונות הרוויחה את העיתונאי החשוב והטוב ביותר היום בישראל, לפחות לעוד ארבע שנים, והפוליטיקה הפסידה פוליטיקאי מוכשר. למיטב הכרתי, בן דרור, אדם חופשי במחשבתו ושובר מסגרות במהותו, מתאים יותר לעיתונות, מאשר למסגרת פוליטית המחויבת במשמעת סיעתית.

כעיתונאי דעתן, שמטרתו להשפיע על הציבוריות הישראלית, ההצעה שהוא קיבל לבטח קרצה לו. בינו לבין ציפי לבני יש בסיס אידיאולוגי משותף. שניהם חותרים לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. שניהם מזהירים מפני שבר הציונות אם הארץ לא תחולק וישראל תהיה למדינה דו לאומית. שניהם מצדדים בנסיגה לקווי 49' – לבני במפורש, וימיני במשתמע – אני מסיק זאת מכך שמעולם לא שמעתי אותו מסתייג מההצעות שברק ואולמרט העבירו, ברוח זו, לפלשתינאים.

ואף על פי כן, יש פער רעיוני עמוק בין דרכה של לבני להשקפותיו של ימיני. בשבוע שעבר הגדרתי את השקפתה של לבני כ"מאזניזם". התוספת "xיזם" לשם של אדם, מתארת יצירת אידיאולוגיה מתפיסותיו או מדמותו. ואכן, ציפי לבני, בדומה לפרס, אולמרט ואחרים, הפכו את אבו מאזן לאידיאולוגיה. הם מציגים תמונה המשעינה את ביטחונה וטובתה של מדינת ישראל על האיש הזה, סגנו של ערפאת, ומתריעים בקוצר רוח שעל ישראל לסגור עמו מיד הסכם על פי תנאיו המוקדמים, כיוון שאולי בעוד כמה שבועות הוא כבר לא יהיה כאן ואולי לא יהיה עם מי לדבר.

מרכיב מרכזי בתפיסה המאזניסטית, הוא הכחשת תוצאות המו"מ שאולמרט ולבני ניהלו עמו. ממשלת אולמרט הציעה לאבו מאזן הצעה לנסיגה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים") וקליטת אלפי פלשתינאים לתוך שטח ישראל. אבו מאזן דחה זאת על הסף, מאחר ולא היה מוכן לוותר על מימוש מלא של "זכות" השיבה.

והנה, ציפי לבני, התולה על אבו מאזן את יהבה, מנסה בכל כוחה לטשטש את העובדה הזאת. אחרי ארבע שנים שבהן אבו מאזן סירב לנהל מו"מ עם ישראל כיוון שהוא בחר בניסיון להסדר כפוי דרך האו"ם, היא מתעקשת להאשים דווקא את ממשלת ישראל בקיפאון ולהיות מליצת היושר של אבו מאזן.

בן דרור רחוק מאוד מן הדרך הזאת, סולד ממנה ותוקף אותה השכם והערב במאמריו ב"מעריב". תמיכתו ברעיון שתי המדינות לשני העמים, אינו מקדש בעיניו את אימוץ תרבות השקר, ואינו מצדיק הוספת עוד קיסמים למדורת ההסתה נגד ישראל וממשלתה וחבירה לתעשיית השקרים של קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל. בניגוד לציפי לבני שיצאה במחולות לנוכח הראיון הטלוויזיוני שבו אמר אבו מאזן שבאופן אישי הוא מסתפק בביקור בצפת ולא במגורים בתוכה, כאילו הוא ויתר על "זכות" השיבה, בן דרור קרע מעל פניו את המסכה הזאת, כפי שעשה פעמים רבות בעבר.

אילו היה מדובר רק בהבדל טקטי בין השנים, שכאמור – חולקים באופן בסיסי אותה אידיאולוגיה, לא הייתה בחילוקי הדעות הללו מניעה בפני חבירתו של בן דרור ללבני. אולם מאחר והמאזניזם הפך למרכיב מרכזי באידיאולוגיה של לבני, ואילו בן דרור הוא אנטי מאזניסטי (כלומר, לא אנטי אבו מאזן, אלא אנטי המאזניזם, המבוסס על הונאת הציבור), אין לו מה לחפש ברשימה שבהנהגתה. בן דרור ימיני קיבל את ההחלטה הנכונה והוא ראוי למלוא ההערכה על כך.

למה ציפי לבני בכלל פנתה אליו והציעה לו להצטרף לקוקפיט של רשימתה? סביר להניח שהפניה אליו והריצה המשותפת עם שטרן והנדל, נועדה לשוות לרשימתה מצג שווא של "מפלגת מרכז". אולם אם שטרן והנדל רצים אתה, יש לקוות שהם לפחות יאזנו מעט את השקפותיה הקיצוניות.