הבלוג של אורי הייטנר

בעקבות החלטת עצרת האו"ם לגנות את הציונות כגזענות (10.11.75), החליטה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין על תגובה ציונית הולמת, של המשך העשיה הציונית: "תשובה למתקפה נגד הציונות ומדינת ישראל מחייבת להגביר ולהחיש תכנית התיישבות".

באופן מעשי החליטה הממשלה על הקמת ארבעה יישובים בגולן. 16 שנים מאוחר יותר, ב-1991, עצרת האו"ם ביטלה את החלטתה, והשליכה אותה אל פח האשפה של ההיסטוריה. ואילו ארבעת היישובים - יונתן, אודם, שעל ומעלה גמלא, עומדים להשלים ארבעה עשורים לקיומם, נטועים לתפארת על אדמתם ומן הסתם, מרבית תושביהם כלל אינם מודעים לכך שהוקמו כ"עונש" על החלטת האו"ם.

אין ספק, שהקמת מפעל התיישבות ציוני בגולן הוא תגובה הולמת בהחלט להחלטה המגנה את הציונות. והנה, בתגובה להחלטת עצרת האו"ם לקבל את פלשתין כמדינה משקיפה באו"ם, דבק נתניהו במורשת רבין.

איני אוהב את הגישה על פיה התיישבות היא עונש לפלשתינאים. ההתיישבות רצינית מכדי שתהיה עונש. איני מתלהב מעיתוי ההחלטה ומהמוחצנות שלה. בדרך כלל, המוחצנות אינה מועילה להתיישבות. אולם מעבר לשאלה הטקטית של העיתוי, ראוי לבחון את ההחלטה מבחינת הגיונה ההתיישבותי, הגיאוגרפי והמדיני.

התיישבות יהודית בארץ ישראל, היא נשמת אפה של הציונות. זכותה של ממשלת ישראל להקים יישובים יהודיים בכל שטחי ארץ ישראל שבשליטתנו. ההתיישבות מממשת את זכותנו על א"י, שהיא יסוד קיומה של מדינת ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות.

הזכות ליישב את הארץ, אינה חובה ליישב כל חלק בה. ההתיישבות צריכה להיעשות באחריות, על פי שיקולים אסטרטגיים ישראליים, הלוקחים בחשבון שאלות דמוגרפיות, ביטחוניות ומדיניות. ההתיישבות היא כלי מדיני לעיצוב גבולותיה של ישראל. אמנם כבר נוכחנו, שלא בכל מקום שבו עברה המחרשה העברית שם נקבע הגבול, אך ההתיישבות היא מרכיב משמעותי במכלול של שיקולים בהחלטות על עיצוב הגבול.

לאורך השנים, קמו ביהודה ושומרון, בלבה של אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, יישובים מבודדים, ללא כל שיקול דעת דמוגרפי ומדיני, שגרמו לנזק וסבכו אותנו בבעיות שאלף חכמים יתקשו לחלץ אותנו מהן. אולם כל ההחלטות שקיבלה הממשלה השבוע, הן החלטות נכונות ונבונות, להתיישב באזורים חיוניים ביותר, שבכל הסדר עתידי יישארו בידי ישראל. הקמת התיישבות זו, אינה רק זכותה של ישראל, אלא חובתה. חיזוק ההתיישבות היהודית בתוככי העיר ירושלים הינו מעשה ציוני חשוב ביותר, שנועד לחזק את בירת ישראל ולהגדיל את הרוב היהודי בעיר. הבניה במבשרת אדומים (E1) חיונית במיוחד. היא נועדה להבטיח שמעלה אדומים, עיר ואם בישראל, לא תהיה מבודדת ומנותקת, אלא חלק ממדינת ישראל הריבונית לעת פשרה טריטוריאלית.

מוטב היה שההחלטה הזאת לא תתקבל במועד ובצורה שבה התקבלה, אך טוב שהתקבלה ומוטב מאוחר מאשר כלל לא. יישוב האזורים החיוניים, כירושלים רבתי, גושי ההתיישבות ובקעת הירדן, צריך להיעשות לאורך כל השנה, במנות קטנות, ללא הכרזות וללא הפניית זרקור.

הגינוי הבינלאומי על ההחלטה, כולל מצד מדינות ידידותיות, שרק לאחרונה הוכיחו את ידידותן בגיבוי לישראל ב"עמוד ענן", היא בהחלט לא סימפטית. אך בין ידידים יש מחלוקות, וזימון השגריר לשיחה (כמובן שהמילה "נזיפה" היא ביטוי תקשורתי, לא מדיני ולא דיפלומטי) הוא צעד מקובל ביחסים בין מדינות. טוב להיווכח, שמנהיגי צרפת ובריטניה לא קראו את "הארץ", או שקראו והתעלמו מהנחיותיו להחזיר את שגריריהן מישראל ולנתק את הסכמי הסחר שלהן עם ישראל.

עם כל אי הנעימות שבתגובה הבינלאומית, מדינה ריבונית מחויבת בראש ובראשונה לאינטרסים הלאומיים שלה, ונכונה לעתים לשלם מחיר דיפלומטי למענם. זימון שגרירי ישראל הוא צעד כואב, אך ניתוקה של מעלה אדומים, חלילה, הוא מחיר כבד הרבה יותר.

* "חדשות בן עזר"