הבלוג של אורי הייטנר

יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", הוצאת כינרת זמורה ביתן, תשעב 2012, 365 עמ'

לא כל ספר מרתק הוא ספר טוב. לא כל ספר טוב הוא ספר חשוב.

ספרה החדש של יוכי ברנדס, "הפרדס של עקיבא", הוא ספר מרתק. קוראים אותו בנשימה עצורה. סיפור מותח, זורם, מעניין. הוא לוקה בסגנונו בבעיה שבאה לידי ביטוי גם בספריה הקודמים של ברנדס – ארכנות יתר בתיאור מחשבות, באופן שאינו משאיר מקום לדמיונו של הקורא, אלא מאכיל אותו בכפית. וחרף מגרעת זאת, הספר מרתק.

גם רומן בלשי למשרתות וספרי טיסה עשויים לרתק; ספר מרתק אינו בהכרח ספר טוב. "הפרדס של עקיבא" הוא ספר טוב. הדמויות בו עמוקות, מורכבות. העלילה עשירה, מעוררת מחשבה. הסיפור מטלטל, אינו משאיר את הקורא אותו אדיש, אלא ממשיך ללוות אותו ואת מחשבותיו זמן רב לאחר קריאת הספר.

"הפרדס של עקיבא" הוא ספר חשוב. חשיבותו היא בפוטנציאל התרומה המשמעותית שלו לתרבות הישראלית. זהו ספר פורץ דרך בכך שהוא מנגיש באופן פופולארי לציבור הרחב, את סיפורה של התורה שבע"פ, את עולמם של חז"ל, עולמם של התנאים, חכמי המשנה, באחד הצמתים המרתקים והחשובים בתולדות עם ישראל, התקופה שעיצבה את היהדות באופן שאפשר את קיומו של עם ישראל בתנאי הגלות והחורבן, בזכות הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות.

"הפרדס של עקיבא" הוא רומן היסטורי – אחת הסוגות הספרותיות האהובות עלי משחר ילדותי, אך הוא הרבה מעבר לזה. זהו ספר המחבר את הקורא לטקסט החז"לי, המדרשי וההלכתי; גם את הקורא שאינו בקיא בו. הספר מהדהד לכל אורכו, כמעט בכל עמוד בתוכו – מדרשים, אגדות, הלכות, במפורש וברמז. לקורא הבקיא, חוויית הקריאה היא כפולה – לצד הזרימה עם הסיפור, המפגש עם מכרים ותיקים, מדרשים ושברי מדרשים, המגיחים להופעת אורח בספר. כך הופכת הקריאה לחוויה בלשית כמעט – כך חשתי בגילוי המדרשים המוכרים לי, ובקיאים ממני מצאו זאת בוודאי יותר ממני. לעומת זאת, הציבור שהידע שלו בתחום היהדות מסתכם בצחיחות שמעניק החינוך הממלכתי הַמְקַפֵּחַ, למרבה הצער, נהנה בוודאי מן העלילה ומהמפגש המפתיע עם עולמם של חז"ל, אך לבטח הוא מפסיד מרכיב מרכזי בחוויה.

"הפרדס של עקיבא" הינו רומן ביוגרפי, על חייו של גדול התורה שבע"פ, המנהיג הבלתי מעורער של עם ישראל בתקופת המשנה – רבי עקיבא. הספר כתוב מנקודת מבטה של רעייתו, רחל (כפי שהיא מכונה בחלק מן המדרשים).

הספר מתחיל במפגש מפתיע של רחל, בתו של כלבא שבוע – גדול עשירי הארץ, ערב נישואיה לארוסה רבי ישמעאל, שיועד לה מילדות, עם עקיבא, הרבה בטרם היה לרבי עקיבא. עקיבא היה רועה צאן מרוד.

קבוצת רועים אנלפבתים הפוגשים בה, מבקשים ממנה לקרוא באוזניהם צוואה קצרה, שהפשט שלה חד משמעי – נישול חלק מבניו מירושתו. הרועים קוראים לעקיבא, אחד הרועים, שבאמצעות שינוי מיקומם של סימני הפיסוק הופך את הצוואה על פיה כך שכל הבנים הם היורשים. רחל מוקסמת, מתאהבת, מבינה בעיניים נבואיות שאותו רועה נועד לגדולה, מבטלת את נישואיה ודבקה בעקיבא, במחיר נידויה וגירושה מבית אביה.

מכאן ואילך מתגוללת פרשת חייו של עקיבא, נישואיו לרחל, הליכתו ללמוד תורה ועלייתו לגדולה ככוכב עולה בשמי היהדות, הנהגתו את מרד בר כוכבא עד מותו הנורא בעינויים קשים, כגדול הרוגי המלכות. לאורך הספר שזור סיפורו האישי משפחתי הטרגי של רבי עקיבא, עם סיפורו הציבורי כמנהיג האומה.

אולם פרשת הצוואה, לכאורה פרשה צדדית ושולית בחייו, היא סיפור מכונן בסיפור. בצוואה מפקיע עקיבא את הטקסט מבעלותו של יוצרו ודורש אותו מחדש, באופן המאפשר קיומם של חיים תקינים. בעל הצוואה סיים את תפקידו כאשר כתב אותה. לטקסט הכתוב חיים משלו, ולקוראיו – פרשניו, נתונה הרשות לפרשו ולדרשו כהבנתם.

כך הצוואה האנושית, וכך הטקסט האלוהי, התורה. מפעל חייו של עקיבא, מפעל חייהם של בני דורו, התנאים, הוא מפעל המדרש. המדרש אפשר להם ליצור מחדש את היהדות, כך שתוכל להתקיים ללא בית המקדש, ללא עבודת הקרבנות, ואף בתנאי גלות ארוכה, תוך שהם מתבססים על הטקסט המקורי ודורשים אותו בדרכם, לשם תיקון עולם. זו הייתה דרכו של רבי עקיבא ותרומתו הגדולה. "לא בשמים היא", הם דרשו פסוק מקראי, כמסר שמִשֶׁנִתְנָה לנו התורה, היא שלנו, כאן על פני האדמה והרשות נתונה בידינו לפרשה; לא רק הרשות נתונה, אלא האחריות מחייבת. זוהי הדרך הנכונה לעבוד את ה' ולמלא את רצונו.

כל הדמויות בספר מורכבות מאוד, אינן פלקטיות, ולכן אנושיות מאוד, ייצריות מאוד. אין זה סיפור צדיקים חסידי, המתאר את הצדיק המושלם, נטול האגו. נהפוך הוא, הספר מתאר דמויות גדולות אך אנושיות, שכגודל אישיותם, כך גודל יצריהם ולא חסרה, ממש לא חסרה, פוליטיקה בבית המדרש, ולא כל המחלוקות בו הן לשם שמים. אך דווקא אנושיותם של הדמויות, כולל של גיבור הספר, הופכים אותן לדמויות מופת; כבני אדם, לא כמלאכי השרת.

רבי עקיבא, על כל המורכבות שבו, הוא בהחלט דמות נערצת על המחברת. כך, עד המהפך של חייו – התייצבותו בראש מרד בר כוכבא, כמנהיג הרוחני של המרד, בניגוד לקוד הפרושי של מתינות, כפי שאפיין את החכמים בעת המרד הגדול.

בפרקים העוסקים במרד בר כוכבא, דמותו של רבי עקיבא מוצגת כמי שממיט אסון על עם ישראל. אשתו רחל, המספרת את הסיפור, שוללת את המרד מכל וכל, בניגוד לאקסטזה ההמונית של העם ההולך אחרי בעלה בעיניים עצומות, וממלאת את תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית, המזהירה מפני האסון הגלום במרד; תוצאותיו הרות האסון. למרבה הצער, כמו נבואתה על עלייתו של עקיבא לגדולה, גם נבואתה על האסון הצפוי במרד מתקיימת.

כך, לפחות מצטיירים הדברים בקריאה שטחית של הסיפור. מנהיג גדול שתרם יותר מכל מנהיג אחר לבנייתה של היהדות ובנייתו של עם ישראל אחרי החורבן, ובשלב מסוים המיט שואה על עמו.

בקריאה מעמיקה יותר, אני מוצא מסר הרבה יותר מורכב ועמו גישה הרבה יותר מורכבת ודיאלקטית כלפי מרד בר כוכבא.

****

"תנו רבנן: ארבעה נכנסו בפרדס. ואלו הם: בן עזאי ובן זומא, אחר ורבי עקיבא. בן עזאי הציץ ומת. בן זומא הציץ ונפגע. אחר קיצץ בנטיעות. רבי עקיבא יצא בשלום". סיפור זה, מתוך מסכת חגיגה בתלמוד, הוא אחד הסיפורים המכוננים בארון הספרים היהודי.

הפרדס הוא כינויה של תורת הסוד ביהדות (האר"י דרש את המושג כראשי תיבות של פשט, רמז, דרש, סוד). הסיפור מספר על ארבעה מגדולי חכמי ישראל, שנכנסו להעמיק בתורת הסוד. התוצאות היו הרות אסון – האחד מת, דעתו של השני נטרפה, השלישי – אלישע בן אבויה, "קיצץ בנטיעות" כלומר יצא לתרבות רעה וכפר בעיקרי היהדות ולכן שונה שמו ל"אחר". רק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

שמו של הספר, "הפרדס של עקיבא", מעיד עד כמה סיפור הפרדס הוא הוא הסיפור המכונן של דמותו של רבי עקיבא על פי הספר. אלא שבעוד הספר צמוד לסיפור התלמודי בתיאור גורלם של בן עזאי, בן זומא ואלישע בן אבויה, אין הוא מספר שרבי עקיבא יצא בשלום. לאורך כל השנים, מאירוע הכניסה לפרדס ועד מותו, מנסה רחל נואשות להבין מה קרה שם, מה הם ראו, מה הדבר הנורא שגרם למותו של האחד, טירופו של השני וכפירתו של השלישי. ואילו הרביעי, ר' עקיבא, לא יצא בשלום אלא יצא ב... מלחמה. ולא סתם במלחמה, אלא במלחמה הרת אסון, חסרת סיכוי – מרד בר כוכבא. המסר החוזר בספר, הוא שרבי עקיבא נכנס לפרדס כפרושי מתון ויצא ממנו כקנאי המוליך את עמו לאבדון.

מה היה שם? מה ראה עקיבא שגרם למהפך הזה בדרכו? את הסוד הזה מגלה רבי עקיבא לרחל, בשעותיו האחרונות, בטרם נפח את נשמתו בעינויי תופת, כשבשרו נסרק במסרקות ברזל עד מותו, לנוכח פני העם.

ברגעים אלה גילה רבי עקיבא לרחל שבפרדס הם ראו את העתיד; עתידו הנורא של עם ישראל, את היותו עם גולה ומיעוט נרדף; את הרדיפות הנוראות והסבל הנורא הצפויים לו לאורך אלפיים שנה, עד השואה.

אחד מביטויי המהפך שהכניסה לפרדס חוללה ברבי עקיבא היה ביחסו לנוצרים – מיחס מכיל ומקבל כאל אחים יהודים, ליחס מתנכר כמי שמכיר בהם כגדולי השונאים של ישראל, לעתיד לבוא.

אכן, צדקה רחל, המהפך בדרכו של רבי עקיבא, הפיכתו למנהיג המרד, היא תוצאת הכניסה לפרדס. אלא שהכניסה לפרדס לא גרמה לו לאמונה בלתי רציונלית שהיהודים יגברו על האימפריה הרומית. נהפוך הוא, היציאה למרד נעשתה מתוך ידיעה ברורה של האסון הצפוי לעם ישראל וללילה הארוך והנורא של אלפים שנות גלות.

אז מה גרם לרבי עקיבא לחולל את המרד?

ברגעי חייו האחרונים, אחרי שהוא מתאר את אלפים שנות הסבל, דווקא מידי הנוצרים ואת השואה הנוראה שבסופם, מוסיף רבי עקיבא: "ואלוהים לא יתערב, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם... רציתי ללמד את עם ישראל שגורלנו נתון בידינו, אנחנו מנהלים את חיינו וחורצים את עתידנו, הכל צפוי והרשות נתונה" (ע' 357).

הבנת התיאור הזה משנה לחלוטין את הבנת הספר. הספר אינו יוצא נגד מרד בר כוכבא, אלא מפרש אותו באופן אחר לגמרי מהרובד הסיפורי. לא המרד הביא לאסונו של עם ישראל. האסון היה צפוי מראש. המסר נועד לזרוע בעם ישראל את הרשות הנתונה בידו להתריס נגד הצפוי ולמרוד בגורלו. רבי עקיבא ידע היטב שהמרד חסר סיכוי ויגמר בכישלון. הוא לא יכול לרתום את העם למרד בלי לנסוך בו תקווה וביטחון ביכולת לנצח, אך הוא ידע מראש שזו מערכה אבודה. הראיה שלו הייתה קדימה, אלפים שנה קדימה.

כאשר אנו מבינים זאת, התובנה הזאת מפרשת לנו את משמעותם הקריטית של שני רגעים מכוננים נוספים בספר. האחד, בדיון הלכתי על אפשרות לחלץ את בתו של רבי עקיבא מעגינותה, דיון שדווקא בו עקיבא היה שמרן הלכתי, שלא כדרכו. בסיג ושיח ההלכתי עם ברוריה, אומר רבי עקיבא: "אני לא יכול להחיש את הקץ, הכל צפוי. אבל הרשות נתונה, צועקת ברוריה. הוא נושא אליה את ראשו בתדהמה. מה? מה אמרת? היא מדברת בלהט. פניה מאדימות ,טיפות זיעה מבצבצות על נמשיה. יש לנו בחירה חופשית, אנחנו בוחרים את דרכינו בעצמנו, החיים נקבעים על פי מעשינו, לא לפי מה שצפוי. ברוריה יוצאת מן החדר, רבי עקיבא מתבונן אחריה ואומר בקול רם, הכל צפוי והרשות נתונה, הכל צפוי והרשות נתונה" (ע' 297).

הרגע השני הוא זה, שבו הבין ר' עקיבא שבר כוסבא, שאת שמו שינה לבר כוכבא על פי הפסוק "דרך כוכב מיעקב", הוא האיש הראוי להוביל את המרד. רבי אלעזר, דודו של בר כוסבא, נפגש עם רבי עקיבא ושוטח בפניו את דאגתו מפני הפיכת אחיינו למנהיג הליסטים, הסיקריקים החדשים. מה שהטריד אותו יותר מכל היה צעקת הקרב שלהם: "צעקת הקרב של הסיקריקים הפוכה מזו של המכבים. האחיין שלי מצטט פסוק מתהילים, הלא אתה אלוהים זנחתנו ולא תצא בצבאותינו, ומעוות את משמעותו, במקום לפרש אותו כהבעת צער הוא רואה בו קריאת תיגר. משתררת שתיקה. פתאום אני שמה לב שרבי עקיבא זוקף את ראשו. עד כה הוא ישב מכונס בעצמו ולא גילה כל עניין בשיחתנו, והנה כעת מבטו דרוך ומלא ציפיה. רבי אלעזר מבחין בכך ומפנה אליו את פניו. וזה עוד לא הכל, יש לסיקריקים סיסמה נוספת, גרועה עוד יותר. הוא מכחכח בגרונו, קשה לו לבטא את המילים. הן נהגות בפיו במאמץ ניכר: לא תסעוד ולא תכסוף. חנה מתנשפת בזעזוע. למי הסיקריקים מתכוונים כשהם אומרים אל תעזור ואל תפריע? רבי אלעזר שוב נאנח. את יודעת  למי, עזוב אותנו לנפשנו, הם צועקים לאלוהים אל תתערב במלחמות שלנו, נסתדר בלעדיך. עיניו של רבי עקיבא ניצתות באותה אש זרה שאני כה מיטיבה להכיר. מה שמו של אחיינך? שמעון בר כוסבא. הבא אותו אלי" (עמ' 304-305).

כפי שבעל הצוואה בראשית הסיפור כבר אינו צד בעניין, אינו מסייע ואינו מפריע והרשות נתונה בידינו לפרש אותה; כמו התורה, שלא בשמים היא, וכשבני תורה מתווכחים עליה אל לשמים להתערב, כך גם במלחמות ישראל. אל לנו לצפות לישועת אלוהים. עלינו לקחת את גורלנו בידינו.

העתיד שרואה רבי עקיבא בפרדס, מסתיים בשואה. אין הוא רואה את הקמת מדינת ישראל, שלוש שנים אחריה. אין הוא רואה את הציונות שקדמה לה בחמישים שנה. הוא רואה רק את הרדיפות, השנאה והשואה. זה הצפוי. זה הגורל. אך בידינו הרשות להתריס נגדו ולשנות אותו.

רבי עקיבא חולל את המרד, לא כדי לנצח את האימפריה הרומית, אלא כדי לחנך את עם ישראל ולזרוע בתוכו הזרע שיבשיל כעבור אלפים שנה – הציונות, הקמת מדינת ישראל, התובנה שהצפיה לגאולה נסית מובילה לשואה, ואת הגאולה אנו נביא בעצמנו.

זו הדיאלקטיקה המחברת את רבן יוחנן בן זכאי ואת רבי עקיבא. רבן יוחנן בן זכאי, המנהיג המתון שהתנגד למרד הגדול, ברח מירושלים סמוך לכישלון המרד והצליח בדרכי שתדלנות להשיג מהרומאים את הרשות להקים את מרכז התורה ביבנה, יצר את התשתית ליהדות הרבנית, ההלכתית, החז"לית, זו שאפשרה חיים יהודיים בעידן הפוסט מקדשי, גם במנותק מן הארץ ומן המצוות התלויות בה. בן זכאי חולל את המהפכה, שרבי עקיבא היה גדול יוצריה.

אך רבי עקיבא יצר את הפן המשלים של אותה יהדות, אף שהוא לכאורה סותר אותה – מרכיב המרד, ההתרסה, חוסר ההשלמה עם הגורל.

אלמלא המהפיכה של יוחנן בן זכאי, עם ישראל לא היה מתקיים לאחר החורבן וגורלו היה כגורל כל עמי קדם שנכחדו. אולם אלמלא המרד של רבי עקיבא, לא הייתה תקומה לעם ישראל והשואה הייתה סופו.

ואכן, הציונות על כל פלגיה ומחנותיה, הציבה את מרד בר כוכבא כמופת. בשלושים השנים האחרונות, חל מהפך ביחס למרד בר כוכבא, והוא היה למופת שלילי של קנאות, עיוורת למציאות והרת אסון. לכאורה, בקריאה מעל פני השטח, יוכי ברנדס זורמת עם הזרם הזה. בקריאה חתרנית כמעה של הסיפור, אני רואה בו חזרה לאתוס הציוני, גם מתוך ראיה מפוכחת של כישלון המרד. מתוך אפר הכישלון, נזרע זרע תקומתו של עם ישראל, זרע הציונות והקמת מדינת ישראל.

* "שישי בגולן", "ישראל היום"