בחלקו הראשון של המאמר, הבעתי אופטימיות, על סמך הערות השופטים בדיון על העתירה נגד התיקון לפקודת האגודות השיתופיות ("חוק ועדות הקבלה"), שקיימת סבירות גבוהה שהעתירה תדחה. אין זו רק הערכה אישית שלי, אלא זו הערכה כללית, והיא באה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת שסקרו את המשפט.
בחלק ב' אנתח את דברי השופטים, ואסביר מדוע אני מסיק מהם שגדולים הסיכויים שהעתירה תדחה. עם זאת, חשוב לציין שטרם ניתן פסק דין, ופסק הדין עלול להפתיע. לא כל תשעת השופטים העירו הערות. עשו זאת 5 שופטים, שמתוכם ארבעה ביקרו את העותרים ונתנו להבין שהם מתנגדים לעתירה, ובהם הנשיא גרוניס, ולעומתם שופט אחד התבטא בזכות העתירה.
ההערות אליהן אתייחס כאן, אינן לקוחות מפרוטוקול המשפט אלא מכיתוב של אנשי החטיבה להתיישבות שנכחו באולם, ויתכן שאינם מדויקים לחלוטין, אולם ניתן להבין מהם את רוח הדברים, כפי שבאה לידי ביטוי גם בסקירה התקשורתית.
****
הבעייתיות שבעצם העתירה, היא שמשמעותה היא דרישה מבית המשפט לבטל חוק של הכנסת. ביטול חוק הינו צעד קיצוני ביותר, מאחר והכנסת היא הריבון וצריכה להיות סיבה קיצונית ביותר להצדיק התערבות של בית המשפט במעשה החקיקה. בעיניי, בית המשפט מתערב יותר מידי בחוקי הכנסת, ואין כוונתי דווקא להחלטות שלו לפסול חוקים, אלא לעצם נכונותו לדון בעתירות נגד חוקים, במקום שצריך לדחות את העתירה על הסף (כמו העתירה הקנטרנית נגד חוק משאל העם). החלטה של בית המשפט לדחות עתירה נגד חוק שקיבלה הכנסת, אינה אמורה לבטא תמיכה בחוק, אלא אמירה שהחוק לגיטימי, אינו אנטי חוקתי. שופט יכול לדחות עתירה נגד חוק, שאילו הוא היה ח"כ, הוא היה מצביע נגדו. אין זה מתפקידו של בית המשפט לדון האם הצעת חוק זו או אחרת נכונה וצודקת, אלא האם היא חוקתית.
איני חושב שאת העתירה נגד "חוק ועדות הקבלה" צריך היה לדחות על הסף, מאחר והיא מבוססת על טיעון עקרוני שראוי לדיון בבית המשפט העליון - האם מתן סמכות ליישוב קהילתי לא לקבל לשורותיו אזרח, מנוגדת לעקרון השוויון, ולנגישות השווה של כל אזרחי המדינה למשאב לאומי כקרקעות הלאום.
הבעיה היא, שהטיעון הזה אינו תמים, אלא הוא כיסוי למטרה האמתית של העותרים – התנגדות עקרונית להתיישבות היהודית, הצגתה כגזענות, ובכך יצירת דה-לגיטימציה לכל מפעל ההתיישבות הציונית, בן 134 השנים. יש לקוות, שבית המשפט לא ייתן ידו, הפעם, למאבק האנטי ציוני הזה.
****
להלן – הסבר הערות השופטים בדיון ומשמעותן:
- · יש בחוק סעיף 6ד הבא למנוע אפליה, ונותן מענה לתביעות קודמות.
- חוק ועדות הקבלה (שהוא חוק, שנועד לצמצם את הנזק של המתקפה נגד ההתיישבות ולאפשר אפשרות מינימלית למיון ובחירה ליישובים הקטנים בפריפריה) מאפשר ליישובים להשיב בשלילה לבקשה להתקבל ליישוב, מטעמים של "אי התאמה חברתית". סעיף 6ד קובע שאי אפשר לפסול אדם בשל דתו ולאומיותו. טענת העותרים היא שוועדות הקבלה נועדו למנוע קליטת ערבים ביישובים, ויש המרחיבים וטוענים שהוא נועד גם למנוע קליטת אתיופים, מזרחים וכו', ולכן זהו חוק מפלה. השופטים מעירים שמאחר והחוק שולל בפירוש אפליה על הרקע הזה, הטיעון נגדו מופרך מעיקרו ולכן העתירה מיותרת.
- · יש לתת לחוק לצאת לדרך, ואם יהיה צורך, להתייחס לתביעות קונקרטיות.
- משמעות ההערה, היא שעל פניו בית המשפט אינו רואה בעיה בחוק כפי שהתקבל, ולכן סביר להניח שלא יפסול אותו. אם כך, מי שטוען שהחוק מפלה – חובת ההוכחה עליו. אם אדם סבור שנעשה שימוש בחוק לא למטרה הראויה שנקבעה לו, אלא לצורך אפליה, והוא חש שנעשה לו עוול בהחלטה זו, עליו לעתור באופן אישי על המקרה הקונקרטי שלו.
אין לי ספק, שאם אכן העתירה תדחה, השלב הבא באינתיפאדה המשפטית נגד ההתיישבות תהיה הצפת בית המשפט בעתירות של אנשים שידחו בידי ועדות קבלה, מתוך מטרה לקעקע את פעילות ועדות הקבלה, להלך עליהן אימים כדי לשבש את פעולתן ובעיקר ליצור תקדימים רבים ככל האפשר שיהפכו את החוק לבלתי ישים. אין ספק, שכל אזרח ערבי שיבקש להתקבל ליישוב וידחה – הארגונים הללו יסיתו אותו לעתור לבג"ץ בטענה שנפסל בשל היותו ערבי. ומאחר וסוגיית ההתאמה החברתית אינה מדע מדויק, ומבוססת במידה רבה על התרשמות סובייקטיבית, יהיה קשה להגן על החלטות הוועדות בבית המשפט. לכן, על אף האופטימיות שלי בנוגע להחלטת בית המשפט העליון, ברור לי שדחיית העתירה לא תשים קץ למאבק האנטי התיישבותי.
- · יש לתת לכנסת קרדיט שמה שהיא כתבה היא התכוונה וזה לא ''בכאילו''.
סעיף 6ד של החוק, השולל אפליה על רקע לאומי או דתי, מקשה על העותרים לטעון נגדו את טענת האפליה. לכן, טענתם היא שהסעיף הזה לא נכתב בתום לב, אלא נועד לכסות על המניע המפלה והגזעני העומד מאחורי טענת אי ההתאמה החברתית. בהערה הזאת אומרים השופטים שאינם מקבלים זאת, ואינם מוכנים לשלול חוק של הכנסת, רק על סמך טענה של עותר שהכנסת אינה מתכוונת באמת למה שהיא מחוקקת.
- · האם לשווק מגרשים למרבה במחיר זה שוויוני?
הטיעון של העותרים, שאין ליישוב זכות לקבוע מי ירכוש מגרש בתוכו, מבוסס על עקרון השוויון. האלטרנטיבה שהם מציעים היא שוק חופשי לחלוטין שבו כל הקודם וכל המרבה במחיר – זוכה. האם שיטה זו, שואל בית המשפט, היא שוויונית? כמובן שלא. מהערה זו אני מסיק שהשופטים מטילים ספק בכנות טיעוניהם של העותרים.
- · לטענת העותרים אין כלים סובייקטיביים לקהילה לבחון התאמה, ועצם קיום היישוב הקהילתי זו אפליה.
זאת, בעיניי, ההערה המהותית והמשמעותית ביותר בדברי השופטים. ניתן להסיק מהערה זו, שהשופטים מבינים שקיומו של יישוב קהילתי, מותנה במידה רבה ביכולת שלו לבחור את המתאימים לחיי קהילה. מי שטוען נגד ועדות הקבלה, טוען בעצם נגד הזכות לקיים יישובים קהילתיים. הערה זו מוציאה את המרצע משק העותרים, ומצביעה עליהם כמי שמשתמשים בוועדות הקבלה כאמתלה למאבק אנטי התיישבותי.
- · לא ניתנה תשובה האם עצם קיום היישובים הקהילתיים שגוי.
בדומה להערה הקודמת, גם ההערה הזו מבוססת על הבנת הזהות בין קיום היישוב הקהילתי לקיומה של ועדת הקבלה והזהות בין התנגדות לוועדות הקבלה להתנגדות לקיום היישוב. בית המשפט מצפה מן העותרים להשיב האם הם שוללים את זכות הקיום מן ההתיישבות, ומביע מורת רוח מן התרגיל של מאבק כולל נגד ההתיישבות באמצעות תקיפת ועדות הקבלה, שנראית לעותרים כבטן הרכה של ההתיישבות, מבחינה משפטית.
- · החוק טיפל בכל הדוגמאות של התביעות הקודמות. זו השיטה החוקתית שלנו. בדיקה של העיקרון, ותיקון פגיעה בעיקרון.
זהו רמז נוסף של השופטים לכך שבכוונתם לדחות את העתירה. בחלקו הראשון של המאמר כתבתי שעד הדיון האחרון, הייתי פסימי באשר לתוצאותיו, לנוכח פסיקות קודמות של בג"ץ בנושא, כמו פסק דין קעדאן שחייב קליטת המשפחה ביישוב קציר-חריש, פסק דין שחייב את היישוב רקפת לקלוט משפחה ערבית בניגוד להחלטת ועדת הקבלה ופסיקות נוספות ברוח זו. השופטים טוענים, שיחסם לעתירה הזאת שונה, לא רק כיוון שזוהי עתירה נגד חוק של הכנסת, אלא גם כיוון שהכנסת לקחה בחשבון את התקדימים הנ"ל בנוסח החוק.
- · לא רואים איזו פגיעה חוקתית יש בחוק הזה.
כדי לקבל עתירה נגד חוק של הכנסת, אין די בכך שהעותרים יוכיחו שהחוק אינו טוב או אינו צודק, כיוון שהכנסת ריבונית לחוקק חוקים שהשופטים אינם חושבים שהם טובים או צודקים. כדי לקבל עתירה נגד חוק, יש להוכיח שהוא פוגע בחוקה. אין בישראל חוקה, אלא היא נבנית בהדרגה באמצעות חוקי יסוד. במקרה זה, העתירה טוענת שמאחר והחוק מפלה, הוא סותר את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. השופטים מבהירים שלא השתכנעו שחוק ועדות הקבלה הוא בלתי חוקתי.
- · היישוב הקהילתי חי וקיים.
כמו בהערות קודמות, גם בהערה זו רומזים השופטים שהם מבינים שהדיון אינו באמת על ועדות הקבלה, אלא על עצם קיומם של יישובים קהילתיים בישראל, ואין בכוונתם לקעקע את כל ההתיישבות הקהילתית.
בהערה זו השופטים מביעים את חוסר הנחת שלהם מהצגת החוק כ"גזעני". הם מזכירים לעותרים, המציגים תמונה של מיעוט ערבי נרדף במדינת ישראל, שנשללות ממנו זכויות יסוד, שישראל היא מדינת מיעוט בתוך מרחב ערבי מוסלמי גדול, ואף על פי כן, פתיחותו למיעוט שבתוכו, השייך לרוב הגדול סביבו, אינה דומה בשום דרך ליחס של אותו רוב למיעוטים. בעצם, בית המשפט מאשים את העותרים בצביעות.
- · בחינוך יש ועדות קבלה, ובמקומות העבודה, ובמערכת בתי המשפט ובמערכת הביטחון.
הערה זו שוללת את הטענה הבסיסית של העותרים, כאילו עצם קיומה של ועדת קבלה מפלה בין אדם לאדם. אם נקבל את הטענה, טוענים השופטים, נשלול את הזכות של מקום עבודה לבחור את עובדיו, בטענה של חוסר שוויון. האם כל משפטן שרוצה להיות שופט יכול להיות שופט? עליו להיבחר מבין מועמדים רבים. האם עצם הבחירה והמיון, ולא "כל הקודם זוכה", מצביעה על אפליה? כפי שמקום עבודה, מערכת בתי המשפט, מערכת הביטחון וכו', רשאים לבחור את האנשים המתאימים לתפקידם, כך גם יישוב קהילתי רשאי לבחור את האנשים המתאימים לאורח חייו, לתרבות הנהוגה בו ולהרכב החברתי שלו.
- · נאמר שוב ושוב כי נכון יהיה לתת לחוק לצאת לדרך, ואם תהיה תביעה, לדון בה קונקרטית.
כאמור, בית המשפט אינו נותן לוועדות הקבלה זכות בלתי מוגבלת לקבוע מי יתקבל ליישוב, ומאפשר למי שנדחו לעתור נגד אי קבלתם, אך הוא אינו מקבל את הטענה הגורפת נגד החוק.
ועתה, לא נותר לנו אלא להמתין לפסיקה הסופית, בתקווה שהיא תהיה ברוח הערות השופטים בדיון.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
