הבלוג של אורי הייטנר

בעוד ימים אחדים ימלאו 65 ליום הגדול בחיי אבא שלי, יוסף הייטנר – יום עלייתו לארץ ישראל 27.12.47.

אתמול ערכנו סיור שורשים משפחתי במקום שבו החל את חייו בארץ – מחנה המעפילים בעתלית.

הפעם האחרונה שהייתי במחנה, הייתה לפני 15 שנים. אז חגגנו יחד יובל לעלייתו של אבינו. הוא לקח אותנו לסיור, הדריך והסביר. לאחר מכן לקח אותנו למבצר שוני, התחנה השניה שלו בארץ, לאחר שהיה של כשלושה ימים ושלושה לילות במחנה עתלית. בשוני היה בסיס האצ"ל ומשם הוא המשיך את דרכו והשתתף במלחמת השחרור.

היום, בן 83, אבא שלנו כבר אינו במיטבו, אך הוא השתתף בסיור והייתה זו חוויה משמעותית, חשובה ומרגשת. המחנה, שבביקור הקודם כבר עבר שחזור, קפץ מדרגה ברמת השימור שלו, והיום הוא מהווה מוזיאון חי של תקופת ההעפלה, כיאה לאתר שימור לאומי ראוי לשמו.

השתתפנו בסיור מודרך מצוין, בהדרכת אסף מצוות ההדרכה במקום. במקום שחזור של ספינת מעפילים ובתוכה חוויה אור-קולית אקטיבית – בירכתיים ובסיפון, המיטיבה להעביר את סיפור ההעפלה. במקום אחר מוצג סרט על הפריצה ההרואית למחנה עתלית של לוחמי הפלמ"ח (1946). ובעוד מקום – אפשרות להעלות במצגת את שמות המעפילים הרשומים במקום ומילאו דפי עדות. בהגיענו לשם המדריך העלה, לבקשתנו, את התיק של אבא שלנו (הדורש עדכון. למשל, רשימת הצאצאים – הנכדים אינה מעודכנת). הייתה זו חוויה מרגשת. חוויה מרגשת נוספת הייתה סוף הסרט על הספינה – שבו הופיעה על המסך תמונה גדולה של אניית המעפילים שבה אבא שלנו עלה, "מדינת היהודים".

אני חש הערצה גדולה לדור תש"ח, דור מקימי המדינה, דור השואה והתקומה. אני חש הערצה לאבי, שבגיל 17.5, בדיוק בגיל של עמוס, בני הבכור, עזב את ביתו, את משפחתו, את ארצו ובעקבות אמונתו וערכיו עלה בגפו בספינת מעפילים לא"י. הוא גורש לקפריסין, ושוחרר לאחר החלטת כ"ט בנובמבר יחד עם הילדים והנוער. המבוגרים נשארו במאסר בלתי חוקי בקפריסין עד תום מלחמת העצמאות, כחלק ממדיניותה הפרו ערבית של בריטניה במלחמה – כדי שלא יחזקו את צה"ל. אבא שלי זכה וכיוון שהיה צעיר בשבועיים מגיל 18 היה בין המשוחררים, והשתתף במלחמה. ביקור כזה מעצים את תחושות ההערצה לדור תש"ח, לצד תחושות הזעם כלפי בריטניה, שסגרה את שערי הארץ בפני היהודים בזמן השואה ובפני ניצולי השואה לאחר המלחמה, מתוך מדיניות אנטי ציונית וכניעה ללחץ הערבי, בניגוד להתחייבויותיה הבינלאומיות.

לפני שלוש שנים, לקראת יום הולדתו ה-80 של אבא שלי, ראיינתי אותו ארוכות על תולדות חייו. ואלה הדברים שסיפר על עלייתו לארץ:

"בספטמבר 47', זמן קצר אחרי הקורס, יצאו להעפלה שתי אניות גדולות בארגון של הסוכנות. לכל תנועה היתה מכסה. בית"ר הקצתה מהמכסה שלה מספר מקומות לחברי האצ"ל. סניף האצ"ל ברדאוץ קיבל שני מקומות – לי ולאח של מקס קורץ. גם אמו של מקס הצטרפה.

נפרדתי מההורים. זה היה אחרי ראש השנה. לא ידענו אם עוד נתראה אי פעם. אם אפשר יהיה אי פעם לעלות לארץ. הפרידה היתה נרגשת. בכינו – ההורים ואני. אמא עוד היתה שבורה מהאסון של מות אחי. הייתי בן הזקונים, בבת עינה. הייתי הילד היחיד בבית. הִילדה כבר היתה נשואה. האחות והאח נפטרו. הייתי רק בן 17.

בין ראש השנה ליום הכיפורים נסענו ברכבת לבולגריה. היה לי תרמיל שאחי תפר כשתכנן לעלות לארץ. עם התרמיל הזה עליתי לארץ.

בדרך לבולגריה הילדה חיכתה לי בתחנת הרכבת בסוצ'אבה. שם היא סיפרה לי שהיא בהריון.

שתי האניות היו – "מדינת היהודים" ו"גאולה". "מדינת היהודים" היתה אוניה גדולה, במקור – שובר קרח. אני עליתי על הסיפון שלה. הצפיפות היתה גדולה. היה לי מקום בדיוק כדי להניח את התרמיל ולשבת עליו. ככה נסענו עד חיפה במשך מספר ימים.

הייתי נרגש מאוד לעלות לא"י. הרגשתי שאני מגשים את כל האידיאלים בהם האמנתי.

רק יצאנו את הדרדנלים – מספר אוניות מלחמה בריטיות תפסו אותנו וליוו אותנו עד חיפה. הוקפנו באוניות. התחלנו להתבצר. היינו כמה אלפי אנשים בשתי האוניות. הקפנו את הסיפון בקונצרטינות. הגיעה הודעה מהסוכנות שהבריטים הפיצו דיסאינפורמציה שזו ספינה של חיילים סובייטים חמושים. היה ברור שזו פרובוקציה שנועדה לתת להם לגיטימציה להשתלטות כוחנית על האוניות, כולל פתיחה באש חיה.

כשהגענו למים הטריטוריאליים של א"י, הפיקוד ירד לחדר המכונות. התקרבנו לחוף ת"א. הספינות הבריטיות התקרבו אלינו. האניה נגחה בעוצמה רבה באחת מהן. מהספינות הבריטיות הושלכו אלינו רימוני גז מדמיע וזרנוקי מים מלוחים. תינוק אחד נחנק למוות. הבריטים נעמדו במקביל אלינו וקפצו על הסיפון. ההתנגדות לא היתה חזקה במיוחד, בשל הוראות הסוכנות. הם חששו מהפרובוקציה הבריטית – הטענה אודות חיילים סובייטיים תגרום להם לפתוח באש. הפיקוד התערב עם המעפילים ולא הסגירו את הצוות, השליחים וכו'. הבריטים השתלטו על האניה וגררו אותה לנמל חיפה.

בכל הדרך הרגשתי מצויין. לא לקיתי במחלת ים. כשהגענו לחיפה, עמדנו בנמל שלוש יממות. כל הזמן עמדתי בקצה הסיפון. הבטתי על הכרמל המואר, ויצאה לי הנשמה מצער ותחושת החמצה. הבריטים הורידו אותנו מהספינות, העבירו אותנו לאניות בריטיות וגרשו אותנו לקפריסין.

בהפלגה הזאת הקאתי את הנשמה. ההפלגה ארכה פחות מיום. הורידו אותנו בנמל בקפריסין. הכניסו אותנו למחנה חדש – מחנה 69. היינו הראשונים שאכלסו אותו.

היו שתי קבוצות של מחנות. "מחנות הקיץ" ליד הים ו"מחנות החורף" בתוך המדינה. אחרי שבועיים שלושה, הועברו כל בני הנוער, ואני ביניהם, למחנה השכן. שם פעלו בתי ספר ותנועות הנוער.  

במחנה הלכתי כמובן לבית"ר. גם בית הספר היה במסגרת תנועתית. פגשתי שם את חברי מרדאוץ, ירקוני, שאותו הכנסתי לבית"ר.

בהתערבות הסוכנות היו ילדים שהורשו לעלות מקפריסין, אך הילדים הבית"ריים לא היו ביניהם. גולדה מאיר ביקרה במחנות, בראש משלחת של הסוכנות. בעת ביקורה הפגנו נגד האפליה בין ילדים לילדים על רק פוליטי.

במחנה המעפילים בקפריסין הייתי 3 חודשים. גרנו בצריפים. בבוקר למדנו עברית בביה"ס ואחה"צ פעלנו במסגרת תנועת הנוער. בערבים ביקרנו במחנה המבוגרים, ששם היו ההורים של הרבה מבני הנוער.

בכ"ט בנובמבר 1947 חגגנו במחנה, יחד עם מחנה המבוגרים הסמוך, את החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית.

לאחר החלטת האו"ם, אפשרו לילדים שמתחת לגיל 18 לעלות לארץ. כיוון שהייתי כמעט בן 18 קיבלתי מקום לעליה.

בסוף דצמבר 1947 הגעתי לא"י, למחנה המעפילים בעתלית.