"תדע כל אם עבריה", אמר ראש הממשלה ושר הביטחון הראשון דוד בן גוריון, באמירה האלמותית המשלטת כל בסיס בצה"ל, "שמסרה את גורל בניה למפקדים הראויים לכך". כאב עברי, שבנו הבכור עומד להתגייס בשנה הבאה, אני חרד לנוכח דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז.
ישראל היא מדינה במלחמה – מדינה במלחמת קיום, מול מרחב עצום החותר להשמדתה. אנו מפקידים בידי הממשלה והפיקוד העליון של צה"ל אחריות אדירה להבטחת קיום המדינה – להיערך למלחמה, להכין את צה"ל למלחמה, להבטיח הרתעה שתמנע מלחמה ולהכריע מלחמה שתפרוץ, להילחם בטרור, להילחם בירי הטילים על אזרחי ישראל. והנה, מסתבר ששר הביטחון והרמטכ"ל ולשכותיהם של השניים, עסוקים במלחמה אחרת לגמרי – מלחמה זה בזה.
מיד עם פרסום דו"ח המבקר, שני המחנות (ועיתוני הבית של שני המחנות) מתייצבים אוטומטית להטלת האשמה במחנה האחר. אולם אנו, כאזרחים, חייבים לשלוח אצבע מאשימה לעבר שני המחנות כאחד, האחראים ואשמים בביזיון הזה.
הרמטכ"ל מעל באחריותו כמפקד צה"ל בעצם העובדה שהפיקוד העליון של צה"ל עסק במלחמה הזאת. שר הביטחון מעל באחריותו כסמכות האזרחית העומדת מעל צה"ל וכמי שנושא באחריות המיניסטריאלית והאישית לביטחון ישראל, מעצם העובדה שעסק במלחמה הזאת. מאחר והוא הגורם הבכיר יותר – אחריותו הציבורית אף גדולה יותר. וראש הממשלה אינו יכול להתחמק מאחריותו לכך שאִפְשֵׁר להפקרות הזאת להשתולל.
מבחינת האחריות הציבורית והביטחונית, שני הצדדים מעלו באחריותם ואינם ראויים לתפקידם. מבחינת המעשים בפועל, מעשיו של אשכנזי חמורים יותר. החתירה שלו תחת המרות האזרחית שמעליו ומעל צה"ל, מקעקעת את יסודות הדמוקרטיה. המעשים של אשכנזי ולשכתו, שבזהירות יש להגדירם כעל סף הפלילי, בפעולתו החתרנית, מחייבים חקירה פלילית.
אף שאיני חסיד של ועדות חקירה, במקרה זה, שהוא בעל משמעות משפטית חד משמעית, אין מנוס מוועדת חקירה ממלכתית, מאחר והפרשה טרם מוצתה, וחומרת המעשים ונזקם האדיר לביטחון ישראל, מחייבים את מיצויה עד תום.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
