הבלוג של אורי הייטנר

            מתכון לקרע לאומי

סקר בחירות מטעם מכון גיאוקרטוגרפיה שפורסם ב-3.1 ברשת ב', הצביע על תוצאות חריגות, שונות מכל הסקרים האחרים וגם מסקריו הקודמים של המכון. הוא מצביע על מגמה מדאיגה של הקצנה, של חיזוק מפלגות הקצה. מרצ מקבלת בסקר הזה 7 מנדטים. "הבית היהודי" – 18 מנדטים. והחמור מכל, "עוצמה לישראל" הכהניסטית – 6 מנדטים.

הפער המשמעותי בין הסקר הזה לאחרים (שבהם כוחה של "עוצמה לישראל" נע בין 0-2 והתקרה של מרצ היא 5 מנדטים), יוצר תחושה שתוצאותיו שגויות, ושנכון יותר לשער שהסקרים האחרים מיטיבים לתאר את המציאות.

מצד שני, יתכן שהסקר הזה מסמן מגמה ואולי מקדים את הבנת המציאות. היו דברים מעולם, והדוגמה הבולטת ביותר היא הסקר החריג של מינה צמח בבחירות לכנסת התשיעית (1977) שחזה את המהפך בניגוד לכל שאר הסקרים.

אם אכן, המציאות תדמה לתוצאות הסקר, היא מדאיגה ביותר. מלבד החומרה שבעצם היבחרם לכנסת של ביריונים חוליגניים ופשיסטים גזעניים מוצהרים כאיתמר בן גביר וברוך מרזל, באופן כללי זהו מתכון לקרע לאומי מסוכן.

למרבה הצער, המערכת הפוליטית כולה נסחפת ליצירת קרע זה, בעצם התגבשותה בשני גושים לעומתיים, המייצגים שני שבטים עוינים, ככל שמועד הבחירות קרב, במקום לגלות אחריות ולנסות למנוע מציאות הרת אסון זו.

קמפיין הדה-לגיטימציה

טרם החלטתי למי להצביע, אך אני יודע שלא אתמוך בליכוד. איני תומך בליכוד, איני תומך בנתניהו, ומפלגה זו, עם או בלי "ישראל ביתנו", לא הייתה חלק מרפרטואר האפשרויות ביניהן התלבטתי ואני מתלבט במערכת בחירות זו.

ויחד עם זאת, אני שולל מכל וכל, את קמפיין השנאה, ההסתה וההפחדה, קמפיין הדה-לגיטימציה נגד נתניהו. זהו קמפיין הפוגע בדמוקרטיה. זהו קמפיין המעמיק את הקרע. הדה-לגיטימציה אינה רק כלפי נתניהו האיש, אלא נגד כל המצביעים בעבורו, או בעבור המפלגות התומכות במנהיגותו. על פי הסקרים, זהו רוב גדול בציבור.

הקמפיין הנגטיבי הקיצוני הזה, מבטא אי אמון ברוב אזרחי ישראל. ומה יאמרו המפחידים אחרי הבחירות? שיש להחליף את העם? שהציבור מטומטם?

זהו, בראש ובראשונה, קמפיין של חוסר אחריות.

           המהפך של שלי

הסברה של שלי יחימוביץ' לשינוי בעמדתה ביחס לאפשרות ההצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, מהגדרת שלילה גורפת מראש של הצטרפות כזו כ"איוולת", להפיכת האיוולת הזאת למדיניות, הוא ש"כלל אין המדובר בשינוי מהותי".

לטענתה, כל העת היא הסבירה שהסיכוי שתצטרף לממשלה הוא אפסי, דמיוני. אולם מאחר והיו שהבינו מכך שהיא בדרך לקואליציית נתניהו, היא העדיפה לחדד את המסר ולהבהיר שלא תצטרף.

גם אם באופן מעשי היא צודקת, המשמעות המהותית של הצהרתה חורגת בהרבה מן השאלה המעשית של סיכויי ההצטרפות בפועל לממשלת נתניהו.

כאשר יחימוביץ' אמרה שאינה שוללת עקרונית את ההצטרפות אך הסיכוי לכך הוא דמיוני, היא אמרה בעצם שכמפלגה פוליטית, שמטרתה להשפיע – אם נתניהו יבחר היא תבחן את אפשרות ההצטרפות לממשלתו, לצד בחינת הישיבה באופוזיציה, כדי לבחון באיזה מצב השפעתה גדולה יותר. להערכתה, לנוכח חילוקי הדעות העמוקים בין המפלגות, בעיקר בסוגיות החברתיות כלכליות, הסיכוי שימצא מכנה משותף הוא אפסי.

אולם כאשר היא שוללת מראש את עצם האפשרות שתשב בממשלה בראשות נתניהו, ללא קשר למידת השפעתה, להצעות שאולי יוצעו לה בידי נתניהו, לאפשרות שתוכל להשפיע באופן משמעותי על דרכה של הממשלה – היא הופכת את המאבק האישי בנתניהו ובממשלתו לחשוב יותר מקידום דרכה האידיאולוגית.

ניהול מו"מ קואליציוני עם המנצח בבחירות גם אם הוא יגמר בכישלון, שונה לחלוטין משלילה אפריורי של עצם המו"מ. השלילה מראש, היא סוג של דה-לגיטימציה למי שנבחר ולמי שבחרו בו.

הגישה הלעומתית הזאת, על רקע מסע ההפחדה מפני נתניהו וקמפיין הדה-לגיטימציה, שעד כה יחימוביץ' הקפידה להימנע ממנו, היא חלק מהתהליך המדאיג של הקצנה ויצירת הקרע הלאומי. 

            הגוש

המסר המרכזי של שלי יחימוביץ' מיום כניסתה לפוליטיקה, היה העמדת השיח החברתי כלכלי בראש סדר היום הציבורי וקידום השקפת העולם הסוציאל דמוקרטית.

היריבים הגדולים של הדרך הזו, הם בעלי השקפת העולם הנאו-ליברלית בחברה ובכלכלה, ומי שמעדיפים להעמיד את הסוגיה המדינית בראש סדר היום.

ציפי לבני ויאיר לפיד רחוקים מאוד מדרכה החברתית כלכלית של שלי. הם הרבה יותר קרובים לדרכו של נתניהו. ציפי לבני, יותר מכל מנהיג אחר בפוליטיקה הישראלית, מעמידה על ראש שמחתה את הסוגיה המדינית.

הצטרפותה של יחימוביץ' ל"גוש" עם השותפים הללו, הִנָה הפניית עורף לדרכה. שלי יחימוביץ' נִסְתה לשבור את משטר השבטים, אך ברגע האמת נשברה, והצטרפה לעדר של השבט.

אני מעריך מאוד את שלי יחימוביץ'. רציתי מאוד לתמוך במפלגת העבודה, לאור הדרך החברתית כלכלית שאימצה לאחר בחירתה של שלי לראשות המפלגה, אך לא פחות מכך, בזכות ניסיונה של שלי לשבור את משטר השבטים, שלהערכתי לא היה רק טקטי – רצון לקושש מצביעים מן השבט האחר, אלא ביטוי אוטנטי לתפיסתה. אולם שלי, שלאורך תקופה ארוכה הפגינה עמידה איתנה מול לחצי השבט, איבדה את ביטחונה העצמי לנוכח הירידה בסקרים. הכרזתה אודות פסילה מראש של קואליציה עם הליכוד והצטרפותה לגוש אחד של "השבט", מבטאת קריסה של שלי יחימוביץ' ברגע המבחן; הרגע בו נדרש ממנהיג אמתי קור רוח ודבקות במצפן הפנימי שלו.

אותי שלי יחימוביץ' איבדה.

            אתגר המרכז

החלטת מפלגת העבודה לפסול מראש קואליציה עם נתניהו, העניקה ליאיר לפיד הזדמנות לבדל את "יש עתיד" כמפלגת מרכז אמתית, שאינה חלק מאחד הגושים, שתפקידה המרכזי הוא להוות גשר בין הגושים, לקרוא להקמת ממשלת אחריות לאומית ולחתור לשותפות בכל ממשלה שתבחר, כגורם ממתן ומאזן.  

זהו מבחן המנהיגות האמתי של יאיר לפיד. באופן אישי, לפיד הוא עצם מעצמו של "השבט". האם יהיה בו העוז לעמוד על מהות מפלגתו כמפלגת מרכז, או שמא הוא יעדיף להיות חלק מן העֶדֶר של השבט, ולהצטרף ל"גוש"?

        מה נהיית שמאלני

מה נהיית שמאלני כזה? שאל אותי חבר, הקורא את מאמריי. הוא התכוון, מן הסתם, להתנגדותי לפסילת המפלגות הערביות ולפסילתה של חנין זועבי מלהשתתף בבחירות, ביציאתי הנחרצת נגד הימין הרדיקאלי בדמותו הכהניסטית או הפייגלינית, להתקפותיי החריפות על נוער הגבעות ועל פורעי "תג מחיר" ולהתנגדותי החד משמעית לסרבנות.

האמת היא שאני עקבי בעמדתי זו כל השנים. בשנות השמונים הפגנתי עם חניכיי בהפגנת תנועות הנוער נגד הגזענות, אחרי בחירתו של כהנא לכנסת. וגם בשנים האחרונות, התנגדתי לחקיקה המתנה אזרחות ב"נאמנות", יצאתי להגנת השופט ג'ובראן שלא שר את "התקווה" וגיניתי את התוקפים אותו על כך והדוגמאות עוד רבות.

עמדתי זו, היא בראש ובראשונה פועל יוצא של השקפתי הציונית, השוללת כל פשרה בהגדרתה ובצביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה שנועדה להגשים את החזון הציוני. זאת, לצד גישתי הדמוקרטית בדבר זכויות אזרחיות מלאות לפרט, ללא הבדל דת, גזע ומין.

אני סבור שאי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו. אי אפשר גם להתעקש על כך שישראל היא מדינת הלאום היהודית, וגם לדרוש מהמיעוט הלא יהודי להזדהות עמה בלב שלם. אי אפשר לעמוד על כך שהמנונה של ישראל יכלול מילים כ"נפש יהודי הומיה" ולצפות מן האזרחים הערביים להזדהות עם ההמנון הזה ולראות בו את המנונם.

היות מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת הלאום היהודית שהיא גם מדינתם של כל אזרחיה, הוא אתגר המחייב את הרוב הלאומי להגינות ולרוחב לב. וכיוון שמדינת ישראל צמחה מתוך מלחמה לאומית בינינו לבין הערבים, וקיומה היא ביטוי לניצחון הלאום היהודי, עלינו לנהוג ברוחב לב של מנצחים.

רוחב הלב הזה, כולל את היכולת להכיל את הנציגות הפוליטית של המיעוט הערבי, עם כל הקושי לחיות עם מסריה הקיצוניים ועם שקריה.

            בין רע"ם לדע"ם

בל"ד היא המפלגה הקיצונית ביותר במגזר הערבי. זו מפלגה לאומנית קיצונית, שקמה מתוך התנגדות להסכמי אוסלו, שהיו בעיני מייסדיה ותרניים ופשרניים מצד ערפאת. מייסד המפלגה הזאת, עזמי בשארה, וממשיכי דרכו זחאלקה וחנין זועבי הם הקיצונים ביותר במגזר.

חד"ש היא המפלגה המתונה ביותר במגזר הערבי. היא מגדירה את עצמה כמפלגה יהודית ערבית (אף שהמרכיב היהודי שבה שולי למדיי) והיא שוללת את הלאומנות של בל"ד. מי שקרא את ראיון הענק, כתבת התדמית והגלוריפיקציה לנערת השער של מוסף "הארץ", חנין זועבי, לאורך 9 (!) עמודים, נחשף לבוז של זועבי לחד"ש המתונה, ותגובת חד"ש לדבריה מצביעה על האיבה שלה כלפי בל"ד הקיצונית. וחשוב שנכיר בהבדלים בין המפלגות השונות.

והנה, ככל שהדבר ישמע תמוה, אני מעדיף את בל"ד על חד"ש. אני מעדיף את בל"ד הלאומנית על חד"ש, דווקא בשל היהודים שבהנהגתה.

כציוני, כלומר כיהודי לאומי, אני מכבד רגשות לאומיים, גם של אויביי, ולכן אני יכול לסבול אפילו לאומנות קיצונית כשל זועבי. אולם איני יכול בשום אופן לכבד את היהודים בחד"ש, הפועלים נגד עמם, נגד מדינתם. אני בז להם, אני רואה בהם תופעה חולנית.

ומאותה סיבה אני מעדיף את רע"ם על דע"ם.

            מסמך דיסקין

בתקופת האינתיפאדה הראשונה, יוסי שריד המציא את העלילה על שר הביטחון יצחק רבין, האלכוהוליסט כביכול, כדי ליצור דה-לגיטימציה לו ולשיקול דעתו. לא יכולתי שלא להיזכר בכך, למקרא מסמך דיסקין, כחלק מהקמפיין הפוליטי של נוני מוזס.

            מה חשוב יותר

סגן שר האוצר איציק כהן (ש"ס) הצהיר שגמרא חשובה יותר ממתמטיקה. איש אינו דורש ממנו לומר אחרת ולחשוב אחרת וזה כלל לא הדיון. הבעיה אינה מה חשוב יותר, אלא למה החרדים מונעים מילדיהם לימוד מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, מדעים וכו'. את התופעה הזאת המדינה יכולה לקבל? ספק. אך לבטח שאין היא יכולה לממן.

           יומן בחירות 2017

לידיעת המצפים לביאת המשיח גבי אשכנזי, התקווה הלבנה של "הגוש"... אשכנזי כבר לא.

* "חדשות בן עזר"